אז לכל מי שלא מכיר, אני משה אבוטבול, תיכף בן 18, מאשדוד. אני כותב במדור התרבות והבידור של האתר, יוצא לסקר אירועים ומראיין את המפורסמים. למעשה, אני הכתב הכי ותיק ב"פרוגי", והכי בא לי לספר לכם על הקשר שלי עם האתר..

כתבות אחרונות של משה אבוטבול:
• X עליהם: מה קורה עם להקת פיוז'ן?
• כוכב: דורון ביטון יככב בערוץ הילדים
• הדוגמנית בר רפאלי מדממת בפנים

שנה לפני שהייתי ב"פרוגי", וחצי שנה לפני שהאתר קם, פתחתי בלוג בידור שממנו בעצם כל החיבור שלי לעולם התקשורת ולתרבות ובידור החל. התחלתי לראיין ולכתוב ונורא נהנתי, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בעתיד וזה בא ממקום כל כך אמיתי.

הבלוג היווה כרטיס הכניסה שלי לתחום, מעין שריקת הפתיחה וכמו בכל פתיחה של משהו חדש שואפים להגיע לאן שהוא, בבלוג הייתה לי יד חופשית ובכל זאת היה חסר לי משהו.

שנה וחצי לאחר הקמת הבלוג נחשפתי לפורטל מתחיל שהיה לקראת חגיגות השנה הראשונה שלו, אני חייב להודות שלא הכרתי או שמעתי עליו לפני שהעורך דאז שאל אותי אם אני מכיר אנשים שרוצים להצטרף ככתבים.

עשיתי "גוגל" וחיפשתי את פרוגי, ראיתי מה הולך שם, והעיניים נצצו. נכנסתי לקטגוריית תרבות ובידור וקראתי הכל וגם גיליתי שהחבר'ה עושים גם כתבות שטח. אמרתי לעצמי? למה לא לנסות? זה סוג של התקדמות אדירה מבחינתי ויש משהו באתר הזה שמושך אותי ואני לא יודע מה. אז עשיתי מבחנים והתקבלתי לאתר, הצטרפתי אליו קצת לפני ינואר 2012 ומשם רק צמחתי.

למדתי אך להכין כתבה כמו שצריך, למדתי איך לעניין, למדתי איך למצוא אייטם ואיך להכין כתבה רגילה, למדתי את המקצוע, למדתי לראיין באופן מקצועי יותר ולמדתי על עצמי יותר ויותר.

את כל מה שלמדתי אני מעביר היום לכתבים החדשים של האתר כטיפים להתחלה. במרוצת הזמן יצאתי לסקר כתבות שטח וגיליתי עולם מופלא ושלם, האהבה הכי גדולה שלי בפרוגי והשתפשפות האמיתית בעולם הבידור, להצטייד במיקרופון של פרוגי, להכין שאלות בבית ופשוט לשאול את המפורסמים שעד כה הייתי רגיל רק לראות דרך מסך את מה שהכנתי.

אני זוכר את הכתבת וידאו הראשונה שלי, את ההתרגשות, הרעד, המתח והלחץ המטורף. גם את הגמגום שלי במהלך הראיון. יצאתי מאוכזב אבל עם כוחות להשתפר ולשנות את ההתרגשות המלחיצה הזו.

בעזרת הנהלת האתר ובראשם אלכס ואלון למדתי את זה. מכתבת שטח לאחרת למדתי לשאול יותר טוב, לא להתרגש יותר מידי ולא לעשות "שאלות-תשובות" אלא גם ליצור דו-שיח עם המרואיין למול המצלמה.

היום אני יכול להגיד שאין לי את ההתרגשות-לחץ הזו, יש התרגשות מכל אירוע שאני מסקר אבל לא התרגשות של לחץ, אלא של "איזה כיף עוד ראיונות".

אני חושב שמי שלא רוצה את זה באמת לא יידע את זה, אני לא באתי והצטרפתי רק כדי לפגוש מפורסמים, מבחינתי זה רק היה עוד משהו בדרך, אני לא יכול להגיד שלא התייחסתי לזה כי ברור שכן וזה מוזר ומרגש ומגניב, אבל אני באתי רק כדי להצטרף למקצוע ולא להתלהב.

פרוגי אפשרו לי להרגיש בבית, לתת ולקבל עצות, להעיר, לפרגן, להתבגר וגם לקבל ביטחון. לפני פרוגי הייתי די סגור וביישן וכיום אני מרגיש שזה כמעט ונעלם, אני בהרבה יותר פתוח ויש לי בטחון, קל לי לדבר עם אנשים (בלי קשר לראיונות) ולהרגיש נינוח.