יום השואה 2012, בישראל חיים פחות ממאתיים אלף ניצולי שואה וככל שעוברים הימים, המספר פוחת ועם הירידה מגיעה גם הדאגה לעתיד. מה יקרה כאשר לא יוותר אף ניצול ששרד את הזוועות?

אחד האמצעים הבולטים להנצחת הזיכרון הוא המסעות לפולין אליהם יוצאים תלמידי התיכונים בישראל.

במשרד החינוך מאמינים שמדובר בפרוייקט חשוב, כך ציין זאת שר החינוך גדעון סער בכל הזדמנות שנשאל, אך גם המחיר היקר שאותו נאלצים לשלם ההורים עבור תלמידיהם עלה לכותרות לא מעט פעמים. בנוסף לכך מקרי התפרעות והתנהגות לא נאותה סוקרו בתקשורת בהרחבה בשנים האחרונות וכל אלו העלו את נושא הנסיעה לפולין למקום של ספקות ושאלות. שוחחנו עם חבר'ה אחרי הצבא, שביקרו בפולין, כדי לשמוע מהם מה החותם שהותיר עליהם המסע. 

לדברי חן מנלה (22) סטודנטית במרכז האוניברסיטאי אריאל, למסע לפולין חשיבות גבוהה: "מבחינתי זה סיפור מאוד אישי ורגשי כי אני דור שלישי לשואה, הסבים והסבתות משני הצדדים של הוריי הם ניצולי שואה ורציתי באמת להבין ולראות מה הם עברו. חשבתי שנסיעה לפולין תעזור לי לזכור את זה יותר טוב, כי ככה אני לא רק שומעת אלא גם רואה". 

גם המסגרת הבית ספרית לטענתה תרמה לעוצמת המסע: "כשאת נמצאת עם חברים וחברות מהגיל שלך במסגרת תומכת, זה מאוד מגבש והרבה יותר קל להתמודד עם הדברים".  

לשאלה אם היא תסכים לנסוע שוב לפולין היא השיבה בחיוב: "היום בניגוד למה שחוויתי בתיכון הייתי יוצאת בשביל להקשיב יותר ולהתעניין ביותר מידע ופרטים. כשטסתי בכיתה י"ב לפולין הרגשות היו מאוד חזקים ובמיוחד הגעגוע למשפחה, היום אני מניחה שהייתי מרגישה אחרת ובעיקר הייתי לומדת יותר ופחות מתעסקת בגעגועים הבייתה, לכן גם הייתי רוצה לנסוע לשם היום עם משפחתי".

אינה טפר (25) מקרית גת שטסה לפולין בתחילת כיתה י"ב מספרת כי המסע הותיר עלייה חותם חזק מאוד והשפיע עלייה גם בחיים הרגילים: "במשך חודשים לאחר המסע הייתי חולמת על פולין. אלה לא היו סיוטים אבל כל החוויה הייתה מרגשת מאוד ולא עזבה אותי. אחרי המסע הפסקתי לראות טלוויזיה ביום השואה.זה לא שיום השואה הפך להיות יותר קל בעבורי אלא מכיוון שאני חושבת על השואה כל יום בעקבות המסע, אז אני לא מרגישה את הצורך של 'יום השואה' כיום שיזכיר לי את מאורעות התקופה".

בניגוד לחן, אינה לא ממהרת לשוב לאדמת פולין: "המסע באמת היה משמעותי אבל אני לא מסוגלת לחזור לשם. הייתה לי הזדמנות לצאת שוב פעם כסטודנטית ובסוף החלטתי שלא. לא רציתי להתמודד עם זה מחדש".

רבים מאיתנו לא מודעים כלל להשלכות הנפשיות שעלולות להגרם בעקבות היציאה למסע ולכן יש קו מסויים שלא חוצים מבחינת העברת המידע: "בגלל שכל המעורבים במערכת החינוך רוצים למנוע טראומה לבני הנוער הם עושים הכל מאוד כללי, על גבול המכני: מגיעים לאנדרטה, מקיימים טקס, מצטלמים וממשיכים הלאה", כך טוענת מיכל מימן (26) מתל אביב שעברה את המסע לפולין פעמיים: ראשית בכיתה י"א ושנית במשלחת של התאחדות הסטודנטים.

"אי אפשר לתאר במילים את ההבדל התהומי בין שני המסעות" היא אומרת ומוסיפה: "בתיכון כשאתה נוסע בגיל כזה, אתה לפני גיוס לצבא, אתה פחות מגובש הן מבחינת התפיסה העצמית שלך והן מבחינת תפיסת החיים". 

מיכל חושבת שבגיל ההתבגרות היא עדיין לא הייתה בשלה לספוג את כל המראות: "הדבר שהכי הדהים אותי הוא שבכל המסע הקשה הזה לא בכיתי, ולא הבנתי איך אני יכולה לראות את כל זה ולא לבכות."

לעומת זאת את המסע השני היא מציגה כמסע יותר מגובש: "אחרי שתרמתי למדינה שנתיים בשירות הצבאי, חזרתי מהמסע הזה בנאדם שונה לגמרי, מעבר לזה שלקח לי שבוע שלם לחזור לעצמי עם חזרתי ארצה, חוויתי שם את הדברים בעוצמות אחרות".

לדברי מיכל, חשיבות המסע לפולין צריכה לעמוד בראש ההעדפות של הצעירים בארץ: "מאוד חשוב שגם צעירים וגם סטודנטים ייסעו לפולין, כי מי שלא דרך על האדמה הזו המגואלת בדם לא יכול להבין באמת, מי שלא דרך ביער ובו בורות הריגה של ילדים לא ירגיש את גודל הזעזוע. אני בעד שצעירים יצאו למסעות אבל אני חושבת שלמי שיש אפשרות כדאי לנסוע גם בגיל בוגר יותר, כי החוויה שעוברים בגיל כזה היא הרבה יותר מיוחדת ועמוקה".