דעה: לא רק ביום השואה - ״תראו אכפתיות כי באמת צריך״. צילום: אלון אלבכרי

דעה: לא רק ביום השואה - ״תראו אכפתיות כי באמת צריך״

שוב הגיע יום הזיכרון, ושוב נשתתף בטקסים שכבר הפכו למסורת. אדם ליבל חושב שהגיע הזמן שניזכר בניצולי השואה כל הזמן: "לנו כצעירים ובני נוער, דור ההמשך, יש את המחויבות להמשיך ולהנחיל את מורשת השואה. ניצולי השואה לא יכולים להיות נושא שעולה רק במועד הספציפי הזה, מיד אחרי טקס או לאחר הצפירה"

יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2015: עברו 70 שנה מאז שמלחמת העולם השנייה תמה, ונדמה שהדברים נותרו על כנם. הטקס המרכזי ברחבת יד ושם, הצפירה העוצמתית, הסרטים הקשים, ותמונת מצב עגומה שהולכת ונותנת לכולנו סטירת לחי מצלצלת בפרצופים של כולנו, בכל הנוגע למצבם של ניצולי השואה. שוב, ושוב, ושוב. 

במדינת ישראל נשארו קרוב ל-190 אלף ניצולי שואה. מאחורי כל אחד מהם מסתתר סיפור חיים שכמעט תמיד קשה מנשוא. 75% סובלים מבעיות בריאותיות, 50% מהם בודדים ו-25% עניים. איכשהו, קל לנו לרכז את מידת הרחמים והאמפתיה רק בטווח הקצר והמסוים הזה, אם לא מתחשבים בכותרות העיתונים ביומיים שלפני וביום שאחרי. אך למרות שקשה לנו לקבל את זה, בשורה התחתונה, לדעתי, לרוב האנשים לא באמת אכפת.

© עמית שאטו

מה שעוד יותר קשה זה ש-190 האלף האלה יהפכו ל-180 אלף, ואז ל-170, ככה הלאה והלאה והלאה. עד שלא יהיה מי שישאר לזעוק את צעקתם השקטה. סבים וסבתות שניצלו מאימת הנאצים, ובמקום לזכות לכבוד הראוי להם, נזרקים הצידה. עבר זמנם. ״יום השואה הוא בכלל באפריל, ניזכר בהם אז".

בכל חודש הולכים לעולמם אלף ניצולי שואה. אלף ביוגרפיות. אלף מורשות. אלף שרידים בודדים למשפחות מפורקות. ובשביל כולנו, זה רק עוד נתון, פרט שולי, מספר אם תרצו. הסבתא, הסבא או השכן מלמעלה, לא מצטיירים כניצולת אושוויץ, ילד מבוכנוואלד או שריד מברגן-בלזן. ממבט מהצד, לנפש קל יותר לזכור מלשכוח. אבל ממבט צדדי אף יותר, נדמה שבלא מודע, להתעלם יותר קל מלהתחשב. 

© צילום מסך מחשבון הטוויטר של דובר צה"ל

לנו כצעירים ובני נוער, דור ההמשך, יש את המחויבות להמשיך ולהנחיל את מורשת השואה. ניצולי השואה לא יכולים להיות נושא שעולה רק במועד הספציפי הזה, מיד אחרי טקס או לאחר הצפירה. הואיל ומבחינה מעשית, לא נוכל לעשות יותר מדי בשביל לשנות את הנתונים, דווקא המעט שנעשה יסמל את החשיבות שבכך. לדאוג, לבקר, להקשיב, לתמוך. אלה עושים את כל ההבדל. האכפתיות צריכה לבוא ממקום אישי, ולא כי זה המיינסטרים בלבד. עת הדאגה צריכה לבוא במידת הצורך, ולא רק כשכולם עושים. 

בסופו של דבר, כשמסתכלים על התמונה השלמה, ובאופן קיטשי במיוחד: חיוך קטן על פניו של אדם שכל משפחתו נמחקה בגלל שעולמו נפל עליו, תהפוך את אותו העולם לטיפה יותר טוב. גם בשבילו, וגם בשבילנו. 

תגובות