החודש התחלתי את השנה ה-11 ללימודים בבית הספר. כמו בכל תחילת שנה, המורים מדברים איתנו על חשבון הנפש של חודש אלול. בקשת סליחה, תיקון טעויות וציפיות מהשנה החדשה. כמובן שמשנה לשנה התשובות השתנו: בכיתה א' נראה שרצינו לבקר עם ההורים בלונה פארק, אחר כך ניסינו להיות מקובלים יותר, אולי להיראות טוב יותר.

השנה התשובות בכיתה נשמעו אחרות לגמרי. היו כאלה שרצו להתקבל למקום טוב בצבא, להוציא רישיון נהיגה, וכמובן לעבור את השנה עם ציונים טובים בבגרות. נראה שהכל משתנה, שאנחנו מתבגרים, פתאום אנחנו חושבים על הצבא, על עצמאות, הצלחה בחיים ואפילו על קריירה עתידית.

 

 

עוד מחדשות הצעירים והנוער הכי חמות שיש בערוץ החדשות של פרוגי:

• שיר אזרף התנדבה לקראת החג
• מכעיס: הועפה משטח הבית ספר בגלל צבע השיער שלה
  
• רצתה ללמוד רפואה / וקיבלה אפס בכל בחינות הבגרות

אני תמיד חושבת על השיחות האלו בתור דבר קיטשי, וקצת בציניות אפילו. כנראה זה לא נכון וגם לא מומלץ להסתכל על זה ככה, אבל בכל זאת, כששואלים אותי שאלות מהסוג הזה, אני אפילו לא מתאמצת לנסות להבין מה התשובה שלי. היום, בניגוד לשאר הפעמים, חשבתי על זה יותר לעומק.

הזמן הזה הוא מדהים לעשות שינוי גם בחברה שלנו, לא רק בעצמנו. התקופה הזו בשנה לתקן את כל מה שלא היה מוצא חן בעינינו בכותרות בחדשות. הרצח של שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה, היחס ליוצאי אתיופיה, הפיגועים, האבדות והכאב.

אולי זה הזמן שלנו להתחיל להסתכל לאנשים בעיניים, להבין שהם רוצים לחיות בדיוק כמו שאנחנו רוצים. עוד לפני הנטיות המיניות שלהם, צבע עורם, הדת שלהם, המפלגה שאליה בחרו להצביע, המקום שממנו הגיעו. לפני כל זה אנחנו חייבים לדעת שבסך הכל כולנו בני אדם, כולנו רוצים להתקיים בדרך הטובה ביותר לנו ולמשפחה שלנו.

יכול להיות שהדרך הטובה ביותר לעשות את כל זה היא פשוט לעצור לרגע ולחייך גם למי שהוא שונה מאיתנו, להבין את הצד שלו. אנחנו לא צריכים להפוך להיות הוא. להיפך, אנחנו צריכים להיות עצמנו, אבל גם לדעת למה. לדעת שיקבלו אותנו בלי קשר לצורה שבה אנחנו מתלבשים, או המקום ממנו אנחנו מגיעים. לדעת שיקבלו אותנו כי אנחנו עצמנו.

"לנו, בתור בני נוער, יש מקום להשפיע יותר"

ואז החלטתי מה התקוות שלי לשנה החדשה. החלטתי שאני רוצה לראות אנשים בתור אנשים עוד לפני שאני מדביקה עליהם סטיגמות. אני רוצה לחיות בסביבה מבינה, שבנויה על אמון בין בני אדם. החלטתי שאני מקווה לחיות בסביבה של שלום, של כבוד.

ברור שהדברים האלו נשמעים כמו אחלה משפטים לסטיקרים לרכב, אבל הם אפילו יותר מזה. לנו, בתור בני נוער, יש מקום להשפיע יותר. אם נקבל אנשים אחרים כמו שהם, בלי לנסות להדביק עליהם את התוויות שאנחנו כל כך חייבים להדביק, נוכל לשנות. לנו יש את הכוח הזה.

וככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שזו הולכת להיות הדרך היחידה לתקן את הכותרות הנוראיות מהחדשות. כשרואים בחדשות את פליטי המלחמה והטרור שמציפים את רחובות אירופה, מבינים בדיוק מה הם מחפשים. הם רוצים להתפרנס, לאכול, לבנות בית למשפחה, הם רוצים לחיות. בסך הכל מה שאנחנו רוצים, בסופו של דבר. העולם משתנה, וזו ההזדמנות שלנו לקבל את זה שכולנו בני אדם, ושהשלום לא חייב להיות כל כך רחוק.

בסוף הבנתי. אני מאחלת לנו שנה של בריאות, אושר, ביטחון. אבל אני מאחלת את זה לכולנו, כי המכנה המשותף הכי גדול שלנו, הוא שכולנו רוצים לאחל את אותו דבר.