האם בקרוב נוכל לצפות בסרטים באיכות 4K באמצעות כוננים קשיחים ובאותו הזמן לגבות את מאות הג'יגות שנמצאות על המחשב שלנו בתוך חמש דקות? התשובה טמונה בפיתוח החדש של אינטל לחיבור הרעם (הטאונדר בולט). 

אינטל הכריזה בכנס NAB בלאס וגאס, על הפיתוח שלה לחיבור הרעם שיתמוך בהעברת נתונים של עד 20 ג'יגה ביט בשנייה. מדובר בשיפור משמעותי לעומת החיבורים המתקדמים של אפל באותו התקן שעומדים על 10 ג'יגה ביט בשנייה.

המושג 20 גי'גה ביט בשנייה אומר שנוכל לצפות בסרטים בקצב דחיסה של עד כ-18 ג'יגה ביט בשנייה (האמת שאין עדיין סרטים כאלו וגם סרטים באיכות של 4K לא דורשים יותר מג'יגה ביט תעבורה בשנייה), אבל בואו נפנטז על כך שנוכל במקביל לצפייה במספר סרטי 4K על המחשב, לשלוח גם גיבוי לחומרים שעל המחשב בתוך דקות אחדות. 

20 ג'יגה ביט אמנם יהיו רלבנטים יותר בעתיד, כשנפחי כונני האחסון שלנו יעמדו על כמה עשרות טרות למשתמש הביתי, במקרה כזה, מהירות העברת הנתונים קריטית עד מאוד. מי שיהנה מהפיתוח של אינטל הם אולפני העריכה למשל, שעובדים מול שרתים ומתחברים בדרך כלל בסיב אופטי שעלות פריסתו הרבה יותר יקרה מאשר תשתית של טאונדר בולט. 

לידע כללי: 20 ג'יגה ביט הם לא באמת 20 ג'יגה של סרט, למשל אם הסרט שלנו שוקל 20 ג'יגה בייט (ולא ביט), הזמן שיקח לו לעבור למחשב מההארד דיסק במהירות של 20 ג'יגה ביט בשנייה, היא 20 כפול 8 (בייט = 8 ביט). זאת אומרת שהזמן שיקח לסרט לעבור למחשב הינו 8 שניות.