לינץ' אינטרנטי. כולנו יודעים שהרשת היא מקום מסוכן, אבל בדרך כלל אנחנו חושבים שהסיכון הוא בעיקר בצורה של מטורפים שישתמשו ברשת כדי לפלוש לחיינו האמיתיים.

אבל זה לא הסיכון היחיד – אחד הדברים שהרשת מאפשרת היא התעללות פסיכולוגית נוראית מצד אנשים מוכרים. 

אמנדה טוד היתה נערה צעירה שנהגה לצ'טט עם זרים באינטרנט, ובאחת מהשיחות האלו חשפה בפני בן-שיחה את שדיה.

אותו אדם הפיץ את התמונה והתחיל מסכת ארוכה של התעללויות נוראיות שרדפו אותה מבית ספר לבית ספר, וגרמו לה לדיכאון שבסופו של דבר הוביל להתאבדותה.

המקרה הזה מצטרף לשורת מקרים ארוכה; בינהם המקרה של ריטה פרסונס שנאנסה במסיבה ותמונות האונס שעברה הופצו ברשתות חברתיות (התאבדה בתליה) והמקרה של טיילר קלמנטי ששותפו למעונות התקין מצלמת אינטרנט בחדרו, ואז צילם אותו מקיים יחסי מין הומוסקסואליים והפיץ את הסרטונים (התאבד בקפיצה מגשר).

המשותף לכולם הוא השימוש בטכנולוגיית מידע ככלי התעללות, ביזוי וניתוק של הקורבנות מחברתם. הניתוק הזה כולא את הקורבנות במעגל של בדידות וגורם להם להרגיש שבעיותיהם בלתי פתירות, שבדידותם תמשך לנצח, ושהפתרון היחיד הוא מוות (כמתואר בספר "ילדים שאינם רוצים לחיות"). זוהי התוצאה הקיצונית של בריונות מקוונת, אבל גם תוצאות גרועות פחות ראויות לתשומת ליבנו.

בעיקרה, בריונות מקוונת היא תת-סוגה של התעללות פסיכולוגית שבדרך כלל מבוצעת על ידי קבוצה גדולה ולא אדם יחיד. בריונות מקוונת יכולה להתבטא בחלק או כל הדרכים הבאות:

• ביזוי - מידע מבזה או מביך מופץ על הקורבן על-ידי קבוצה גדולה של אנשים. המידע יכול לעבור שינויים קטנים ולהגיע בצורות שונות וממקורות שונים, כאשר כל ביזוי בודד הוא אמנם קטן, אבל כולם ביחד הם צונמי של השפלה. אפקט הגינוי ההמוני גורם לקורבן להרגיש קטן וחסר אונים.
• הטרדה – הטרדה באמצעות מייל, הודעות מיידיות, פייסבוק או מסרונים. הטרדה כזאת מייצרת תחושה של איום חודרני – בימינו הטלפון הפך לשלוחה של האדם ומאפשר לקורבן להיות מחובר תמיד; החיבור התמידי מונע תחושת ביטחון ומייצר חידרות גבוהה של האיומים.
• חשיפה – חשיפת פרטים אישיים או תמונות ללא אישור. גם ללא פעולה אמיתית בעולם האמיתי, החדירה לפרטיות מאיימת. הפצה של מידע שניתן מתוך אמון, צילום בהחבא ואפילו השגת מידע גלוי כמו כתובת ומספר טלפון.
• התחזות – התחזות לקורבן והפצת אמירות שקריות ומבזות בשמו.

 

כיוון שבריונות מקוונת היא תת-סוגה של התעללות פסיכולוגית, היא מגיעה מאותו מקום – התעללות מאפשרת למתעלל להרגיש חזק בהשוואה לקורבן. ילדים דיווחו שהם מרגישים מצחיקים, חזקים ופופולריים כשהם מתעללים באחרים און-ליין. אלמנט הסאדיזם מאוד חזק כאן; המתעלל מתייחס לקורבן כצעצוע ומשפיל אותו להנאתו.

התעללות מקוונת גם נסמכת על מנטליות ההמון כדי לפעול – הקבוצה מעבירה מידע מתעלל, כאשר כל אחד מהחברים זוכה להרגיש כמו המתעלל המקורי, לחלוק את שנינותו וכוחו על חשבון הקורבן.

מידע ברשתות החבריות הוא כמו בגדים; אנשים "לובשים" תמונות ומידע שהם חולקים כדי לספר לחבריהם על עצמם – אני מצחיק, הנה תמונה של חתול. אני חכם, הנה טקסט של איאן רנד. אני צודק, הנה תמונה של יאיר לפיד עושה טעות. בריונות רשת משתמשת באפקט הזה כדי להתפשט – סוכני ההפצה זוכים לריגוש של להיות שנונים, חתרניים, או צודקים, בהתאם לחומר ומקבלים על כך אישור מיידי מהסביבה.

כמו כן, האנונימיות של האינטרנט מאפשרת להמנע מכל סוג של תגובה מצד הקורבן או דמויות סמכות. כיוון שלבריונות שכזאת אין מחיר מלבד רגשות אשם ("מכה קלה בכנף"), אין בעיה לבצע אותה.

 

אז איך מגיבים? ראשית, החוק הישראלי מאפשר לקורבן להגיב במגוון דרכים שונות - בריונות רשת מנוגדת לסעיפים שונים בחוקים הבאים: חוק ההגנה מהטרדה מאיימת, חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון רע. במקרים חמורים מומלץ להתייעץ עם עו"ד ולפנות למשטרה.

יכולתו של החוק לטפל במקרים כאלו לא רק מוגבלת למקרי קיצון, אלא גם מאוחרת מידי – הנזק הנפשי כבר נעשה. מה שעלינו לעשות הוא לחנך ילדים מגיל צעיר איך להתנהג במרחב המקוון; ללמד אותם לפעול בצורה אמפתית, להגן על הקורבנות ולהמנע מהתעללות.

קיים מגוון גדול של משאבים בנושא שאפשר להשתמש בהם – החל מסרטונים באנגלית ועד מצגות בעברית שהותאמו לקהל המקומי. אם אתם אחים לילד או ילדה קטנים, הראו להם את הסרטון, עברו איתם על המצגות ולמדו אותם איך להתנהג און-ליין. אם אתם מורים, הקדישו שיעור לנושא.