יוצאים מהמסך: בואו לזכות בספר החדש של "שכונה". צילום: יחסי ציבור

יוצאים מהמסך: בואו לזכות בספר החדש של "שכונה"

מכורים לשכונה ולא יכולים לחכות עד הפרקים החדשים? ארגנו לכם עוד קצת מהסדרה אהובה והחלטנו לחלק לכם את הספר החדש - "השכונקים במירוץ לאוצר". איך זוכים?

בכפוף לתקנון הפעילות / לחצו כאן

ואם אתם כבר לא יכולים לחכות, השגנו לכם את הפרק הראשון בספר.

רחלי

לא יודעת איך להתחיל. מיטל אומרת שהפתיחה הנכונה היא "יומני היקר", אבל זה נראה לי אידיוטי! תכלס אני הרי לא כותבת יומן לעצמי. זו משימה של שיעורי בית לחופש, ובסוף מי שיקרא אותה היא סתוית.

אז... סתוית יקרה...? סתם! אני פשוט מתחילה בלי הקדמות (זו ההקדמה...).

המשימה היתה לקרוא ספר שנכתב כיומן ואחר-כך לכתוב על החופשה שלנו בצורת יומן. אז איך שהתחיל החופש, מיד הלכתי לספרייה ובדקתי מה יש. ממש התכוונתי לקחת את "יומנו של חנון", אבל הספרנית לא נתנה לי.

היא אמרה שזה לא מתאים, והמליצה לי לקחת את "דפי תמר" – ספר ישן, של סופרת ששמה דבורה עומר. ניסיתי להתעקש ואז היא אמרה, "זה היה אחד הספרים האהובים על אמא שלך," ונעצה בי מבט שממנו היה ברור שאני לא עומדת ברמה של אמא שלי. לקחתי את הספר...

עכשיו אני מסתכלת עליו והוא מסתכל עלי בחזרה.

אוף... האווי הזאת...

לא נראה לי שיש עוד ספרניות כאלה בארץ. היא בעצמה עתיקה כמעט כמו סבתא של מצליח, והיא הספרנית של נרקיס עוד מהתקופה שההורים שלי היו ילדים, וגם אז נראה לי שכולם פחדו ממנה.

בקיצור, במקום ספר עם מלא ציורים, שלוקח שעה לקרוא, אני תקועה עם ספר שיש בו רק מילים ויקח לי כל החופש לקרוא וזה עוד לפני שאני צריכה לכתוב יומן...

לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות בחופשה הזאת. כל התכנונים שעשינו לבילויים ושיגועים הלכו לעזאזל...

בטח יהי ומלא אנשים בכיתה שיכתבו על הטיול שלהם בתאילנד או בלונדון (שפתחו בה כנראה סניף של נרקיס). אבל מהלעשות ואנחנו כאן בשכונה לא ממש מטיילים ברחבי העולם, אלא יותר בכיוון של משחקים כדורגל במגרש כשלא יותר מדי חם ומתפנקים בקרטיב מדי פעם.

המורה ביקשה שניתן כותרת ליומן שלנו.. אז הנה זה בא: חוויית החופש של רחלי בן דוד – הריב הענקי!!! והאידיוטי!!!!! של השכונה. ממש מקווה שעד סוף החופש נצליח להשלים, אחרת זו באמת תהיה חוויית החופש שלי שאצטרך לכתוב עליה ביומן: איך כולם רבו עם כולם כל החופש!

המשך יבוא...

 

לירון

עצמי יקר, כן, אני קצת מעתיק, או כמו שאומרים, עושה "חיקוי יצירתי..."

אין לי כל כך מה לספר היום, מקווה שבהמשך החופש יהיו קצת יותר חוויות. בינתיים, הכי הרבה שקרה לי זה שהלכתי לספרייה ולקחתי ספר.

רציתי לקחת את "יומנו של חנון" כמו שקבעתי עם רחלי, כדי שנוכל לדבר עליו ולחשוב מה כותבים, אבל אווי התעקשה לתת לי ספר די ישן שנקרא "אל עצמי" ואמרה שהוא בטח ימצא חן בעיני כי הילד שם אוהב לשחק כדורגל.

אז גם אני אוהב כדורגל, אבל למרות שכבר שבוע עבר מתחילת החופש,עוד לא שיחקתי פעם אחת... אין עם מי! המגרש עומד ריק. השולחן ליד המכולת, זה שלידו תמיד נפגשים כדי לאכול קרטיבים ולקשקש, עומד ריק. אף אחד אפילו לא יושב על המדרגות...

לא זוכר בחיים שהיה כזה ריב בשכונה. נראה שכולם מעורבים, אפילו מצליח לא מסתכל לי בעיניים. לא הייתי מאמין שנגיע למצב שמצליח לא מדבר אִתי – ואני בכלל לא מבין למה... בעצם אני יודע למה, אבל זה ממש לא באשמתי...

אוף...

טוב, לפחות העניין הזה של היומן פחות גרוע ממה שציפיתי. וגם הספר. הוא דווקא די מעניין.

אתמול בערב אמא שלי עלתה על זה שעוד לא התחלתי לקרוא, אז היא הכריחה אותי להשקיע בזה שעה לפני השינה ובלי ששמתי לב עברו שתיים וכבר הייתי באמצע הספר והיום בבוקר גמרתי אותו. עזר זה שאין מה לעשות בשכונה חוץ מאשר לקרוא כרגע... ולכתוב יומן...

אז ככה, המספר בספר הוא ילד בשם ציון. הוא ילד עזוב שגר אצל סבתא שלו (שנשמעת קצת כמו סבתא של מצליח, אבל פחות נחמדה), ומעניין לקרוא מה קורה כשילד מהשכונה, כמונו, נוחת בבית של עשירים כמו בנרקיס בערך. בטוח שלא הייתי רוצה להיות במקומו!

נראה לי שאולי אפילו אלך לספרייה בהמשך החופש ואקרא את ההמשכים לספר. אווי הספרנית אמרה שיש די הרבה כאלה ושכולם בספרייה "מצפים לקורא..."

זה אחד הביטויים שלה שמיד גורמים לך להרגיש אשם על הספרים המסכנים שמחכים שנים על המדף לילדים העצלנים שלא מגיעים לספרייה... ובאמת, חוץ מאודי כמעט אף אחד מהילדים בשכונה לא הולך לספרייה.

דווקא הספרייה שלנו היא אחד המקומות היחידים שהנרקיסים לא יכולים להעמיד פנים שהם עושים לנו טובה כשהם נותנים לנו להשתמש בה, כי בניגוד לקופת חולים ולבית ספר ולמרכז המסחרי, הספרייה קיימת עוד מלפני שנרקיס נבנתה בכלל.

אני לא יודע כמה שנים אווי היא הספרנית, אבל בטוח שהמון שנים, כי כשבנדה ואילנה היו קטנים הם היו הולכים לספרייה וגם אז היא היתה שם.

אילנה אומרת שאווי אישה ממש טובה, אבל בנדה עדיין קצת מפחד ממנה, לדעתי. טוב, היא באמת קצת מפחידה.

לא כמו מכשפה, אבל כמו איזו שופטת קשוחה עם השיער השחור (מיטל אומרת שהיא בטוח צובעת), המשקפיים עם המסגרת השחורה העבה והגבות שעולות לה למעלה אם היא חושבת שלקחת ספר ש"לא מתאים לרמה שלך". לדעתי, היחיד שאי-פעם ראה ממנה חיוך זה אודי, וזו לא חוכמה, כי הוא קרא כבר חצי ספרייה וכשהוא הולך אז השיחה ביניהם היא משהו כזה:

אודי: "אז אווי, את ממליצה על הספר הזה?" אווי: "איזו שאלה... זו יצירת מופת... אם הייתי זוכרת שכבר סיימת את 'החטא ועונשו', הייתי ממליצה לך על 'האחים קרזמטוב' בעצמי" (אולי טעיתי בשמות, אבל זה משהו דומה מאוד).

אז איך שהיא לא תהיה מרוצה ממנו? אולי היא תהיה מרוצה גם ממני כשתראה שנהניתי מהספר שלה ושאני רוצה את ההמשך. אם רחלי היתה קוראת את מה שכתבתי, היא בטח היתה אומרת שאני חנפן.

מה שבטוח זה שלפני שאני הולך לקחת עוד ספר בספרייה, אני הולך להיפגש עם אודי, שהוא היחיד שעוד איכשהו מדבר עם כולם, ולהתייעץ אִתו מה עושים עם הריב המטומטם הזה...

תגובות