הסופרת נועה רום, שכתבה בין היתר את "עד הבת מצווה זה יעבור" ואת "כמה שאת נהדרת" הוציאה ספר ראשון בסדרה חדשה בשם "חברות". במרכז הספר החדש, "סוגרים חשבון", יש שתי גיבורות שהן חברות טובות עוד מכיתה א'. שתיהן עברו מהקיבוץ להרצליה. שתיהן התמודדו עם קשיים של מעבר - מה שחיבר בניהן והפך אותן לחברות הכי טובות. עלילת הספר עוסקת בחרם על אחת מהחברות, חרם כיתתי שהשפיע קשות על השתיים והן מבינות שרק יחד יצלחו בשלום את חטיבת הביניים.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• No_Filter# פרק 9: גברת אזולאי והאחות של ליאון
• ראיה מפלילה: האם ברק שמיר ונועה קירל חזרו?
• כוכבים בינלאומיים: המסע שלנו עם דר ל/KCA 2017

אנחנו השגנו לכם את הפרק הראשון של הספר. שתהייה לכם קריאה נעימה. 

 

פרק 1

כיתה ז' – היום הראשון ללימודים

"ג'רי, תעצרי, אני לא נושמת," אמרה תום.

"אנחנו מאחרות," האיצה ג'רי.

"ג'רי," נעמדה תום, "אני מפחדת. זה היום הראשון. ועוד בחטיבה.  אני חוששת שיהיה קשה כמו—"

"ברור שיהיה קשה," ענתה ג'רי, "אנחנו מאחרות בעשר דקות, את חושבת שהמחנכת תחכה לנו בזרועות פתוחות? רוצי—"

"ג'רי—"

"תום—"

והן רצות.

המחנכת יפעת  נזפה בבנות לפני כל הכיתה, והכיתה צחקה. מבט קצר גילה להן שנשאר רק שולחן צדדי, שמאלי, בסוף הכיתה, מלוכלך ומעט עקום. כשהתיישבו ראו חצי לוח, ראש גדול מתולתל לפניהן ועציץ ללא רוח חיים.

"הוא איבד את הטעם לחייו," אמרה תום לג'רי. "כנראה שגם הוא איחר לשיעור."

ז'3. תום הביטה על הכיתה, יש רוב של בנות. לא טוב, חשבה, היה לי מספיק מהן, במיוחד מ—

"אוי לא, ג'רי—" לחשה תום, "תראי מי פה!"

"ראיתי," ענתה ג'רי ביובש.

"אני עוזבת את החטיבה," הודיעה תום.

"תירגעי," פקדה גרי ותפסה בידיה בחוזקה, "היא לא תפגע בך, היא נענשה מספיק."

"ג'רי, היא תמרר לי את החיים," לחשה תום, "אני לא אעמוד ב—"

"תיקחי את עצמך בידיים, את לא לבד. אני פה."

תום היטתה את ראשה ימינה והביטה בסכנה. שערה ארך עד מאוד בקיץ, זהוב מתמיד, פניה היו חסרות הבעה. קארין. השם שהופיע בסיוטי הלילה שלה, העיניים החומות-ירוקות שרדפו אותה לכל מקום שהלכה. בימים ששכבה במיטה היה לה נדמה שהיא רואה את הצל שלה על הקיר.

נערה ארורה, שנה ארורה.

"לדעתי היא עשתה תוספות שער," ציינה ג'רי, "שימי לב שבצד השמאלי של הקרקפת יש קשר לא ברור."

ג'רי הביטה בה דרך זכוכית מגדלת. "עשו לה עבודה גרועה," חיוותה ג'רי את דעתה, בקול רם מדי, "שימי לב שהבלונד שלמעלה לא דומה לזה שלמטה. כנראה נגמר במלאי במספרה צהוב-אפרוח מת. לא כבד לה לסחוב על הראש את השטיח שטוו לה? ואיך היא חופפת? אני מקווה שהיא חופפת, אחרת—"

"שתיכן שם! כן, אתן," יפעת התקרבה אל השתיים, "מהרגע שהגעתן לכיתה באיחור אתן לא מפסיקות לדבר." תום הסמיקה, ג'רי העלימה את הזכוכית המגדלת. יפעת שילבה ידיים. מקרוב היא נראתה צעירה, אולי בת עשרים פלוס. בטח סיימה לא מזמן לימודי הוראה, חשבה תום, היה לה נדמה שהיא אמרה משהו על כך שזו הכיתה הראשונה שהיא מחנכת. היא לא נראית מרוצה. מהכיתה. ובכלל. אולי לא רצתה לחנך כיתה בחטיבה. קיוותה להתחיל עם ילדים בכיתה א'-ב'. הם מפחידים לא פחות, אבל הם קטנים יותר וקשה להם לזרוק חפצים כבדים כשהם כועסים. והם חולים הרבה.

"אני מצטערת," מלמלה תום ופניה הסמיקו. "...אני..."

"למה יש לך זכוכית מגדלת?" פנתה יפעת לג'רי, "אנחנו בשיעור מדעים?" שאלה ועיניה הביעו כעס. לא כעס. מרמור. תסכול. תום זיהתה את התחושה.  "תלמידים," פנתה המורה יפעת לכיתה, "באיזה שיעור אנחנו?"

"שיעור חינוך!" הם צרחו ומבטיהם הזכירו לתום עדת ציפורים טורפות שרק חיכו שיפתחו להן את הכלוב.

"המורה," אמרה ריף, חברתה הטובה של קארין, שישבה לידה, "תדעי לך שסבלנו מהן בבית הספר היסודי וכנראה שהן לא למדו לקח." ג'רי צעקה לה בתגובה שתקפוץ למים.  

יפעת הייתה עסוקה בלהרגיע את תלמידי הכיתה, שניצלו את פסק הזמן כדי להוציא מכשירים סלולאריים ולהתעדכן במה שהפסידו בשעה שהיו תקועים בשיעור.

ג'רי הביטה בתום, שנשכה את שפתיה חזק. היא עצמה את עיניה. תכף הלחיים האדומות, הבוערות, ייהפכו לבנות, חיוורות. אסור לי לגעת בה, ידעה ג'רי. היא תתרחק. תשתבלל בתוך עצמה ויהיה קשה יותר להגיע אליה. תום צריכה רבע שעה שקט. עוד עשר דקות דיבורי הרגעה ואז היא תתחיל לדבר. משפטים קצרים. תוך שעה היא תחזור לעצמה.

צריך לחכות.

וסבלנות.    

אני לא מצליחה להזיז את הידיים, נלחצה תום, הן קפואות למרות שבחוץ חם והמזגן בכיתה מתאמץ בכוחותיו האחרונים לאוורר שלושים ושבעה תלמידים ותלמידות. זוזו, פקדה תום על הרגליים, אבל הן היו נטועות ברצפה. שיט. אחת נדבקה למסטיק. לא מנקים את הכיתה לכבוד פתיחת שנת הלימודים? תנסי להניע רגל אחת, האחרת תזוז בעקבותיה. לברוח. הביתה. להתחבא מתחת לשמיכה. לא לראות, לא לשמוע, השקרים, ההשמצות, ההעלבות, קר לי.

"תום—"

"ג'רי—"

"אני אחמם לך את הידיים," הרגיעה ג'רי.

"קר לי," מלמלה תום.

"אני יודעת, תכף תרגישי טוב," ידיה הקטנות של ג'רי חיממו את ידיה של תום.

צלצול.

"תשכחי את  מה שהיה שנה שעברה, זו היסטוריה," ג'רי דיברה במהירות, מנסה להספיק לנאום את הנאום הקבוע לפני שתום תעצור אותה. "אנחנו מתחילות בית ספר חדש, נפגוש תלמידים חדשים, לאן את הולכת?"

"החטיבה הזאת ענקית, איך יוצאים לדשא?" שאלה תום.

"דרך הדלת הראשית."

"בניין מכוער," תום עיוותה את פניה. אפור. מתקלף. חטיבת ביניים 'דרור', שמתפארת בהישגים שלה בכל שבוע כמעט במקומון של הרצליה. תום רצתה ללמוד במקום אחר. רחוק, חשבה, בעיר אחרת. בקושי החזיקה מעמד בבית הספר היסודי. עיר מקוללת.

"תאכלי," פקדה ג'רי.

"אני לא רעבה."

"אימא שלך משקיעה בכריכים כאילו היא מוכרת ב'ארומה'. כולל פתק עם השם שלך."

"היא חושבת שאני בת ארבע והיא מדברת אלי כאילו אני אחת מהתלמידות שלה. הנה קחי, ג'רי, יש כריך עם השם שלך."

"איזו מתוקה," צחקה ג'רי, "מתה על החביתה השרופה שלה."

הצחוק של ג'רי הדביק את תום. יחד ניסו לפורר את הקצוות השרופים מהחביתה. התלתלים החומים של ג'רי שנגעו קלות בכתפיה ספגו כמה פירורים שחורים. אפה הקטן מתכווץ כשהיא צוחקת ועיניה החומות מתלכסנות קצת. היא דקיקה וקטנה. תום תמיד הרגישה לידה כמו אחותה הגדולה. גבוהה ומלאה במקומות הלא נכונים. ישבן, בטן, פנים. ג'רי אומרת לה שהיא נשית, היא תמיד רואה את מה שלה קשה. תום אוהבת את השיער החלק והאדמוני שלה, מתעבת את הנמשים, ג'רי חושבת שהעיניים הירוקות של תום מיוחדות, ותום רואה בהן פחד, חוסר ביטחון, חשש. ושפתיים דקות מדי. שפעם אחת נושקו על ידי יואב במסיבת כיתה, קצת לפני.

אבל גם הוא פגע בה.

ושוב הצלצול.

ושוב הנאום של ג'רי.

וכשהן נכנסות לכיתה, הכיסא של תום נעלם. ועל השולחן, בצד שלה, מישהו חרת – "בוגדת".

 

מתוך "סוגרים חשבון" מאת נועה רום, בהוצאת "כתר" ו"רימונים". עורכת: רחלה זנדבנק. איור הסדרה: רות גווילי