"באודישן הראשון אמרתי שאני רוצה לזכות באוסקר". צילום: רפי דלויה

"באודישן הראשון אמרתי שאני רוצה לזכות באוסקר"

היא רק בת 12 ואפילו לא למדה משחק, אבל כבר הספיקה לשחק עם אלירז שדה בסרט שזכה להיות מוצג בפסטיבל ברלין, "הוא נתן לי להרגיש בנוח ועזר לי", והחל ממחר ניתן יהיה לראות אותה בבתי הקולנוע בכל רחבי הארץ, בתפקיד רוחי בן זקן. זוהי רום שושן, נעים להכיר

על הסרט "בן זקן" כבר דיברנו ואת המחמאות עליו לא ממש חסכנו. כזכור, את הסרט הזה ביימה ויצרה הבמאית אפרת כורם וזהו הסרט הראשון שלה. משתתפי הסרט הם אלירז שדה ("האח הגדול"), רונן עמר, חני אלימלך ורום שושן שהפתיעה אותנו בכישורי המשחק המעולים שלה. הגיע הזמן להכיר אותה מקרוב ולשמוע על העבודה המשותפת עם שדה, היחס של החברים כלפיה בעקבות הפרסום וגם על האודישן שקיבל אותה לתפקיד הכי חשוב בסרט. 

מה שלומך?

"אני בסדר, מאוד מתרגשת כי הסרט עכשיו יוצא לקולנוע, יש הרבה תגובות וזה משמח".

ספרי לנו עלייך קצת.

"אני בת 12 ואני בחוג מחול. אני לא בחוג משחק ולא למדתי משחק. אולי אעשה עם זה משהו, אולי אתחיל ללמוד משחק, או אהיה בחוג תיאטרון, אני עוד לא יודעת כל כך מה. אני לומדת בבית ספר "שקמה" ביד מרדכי ואני גרה בשדרות (כן, אני לא לומדת בעיר). מה עוד? נראה לי שזהו".

היא רק בת 12! קשה לנו להאמין
היא רק בת 12! קשה לנו להאמין © אינסטגרם

כששאלנו על הפרטנר אלירז שדה ואיך הייתה העבודה איתו, שושן ענתה: "הכרנו הרבה לפני הצילומים בעצם. עשינו חזרות ביחד והתאמות, אז הוא נתן לי באמת להרגיש נוח ולא להתבייש, כי היו קטעים שאם קראתי אותם בתסריט והם נראו לי קצת מביכים ליד מישהו מבוגר, הוא נתן לי להרגיש בנוח ועזר לי".

איזה קטעים למשל?

"היה קטע שבו הייתי צריכה להיות עם תחתונים, כאילו עם הגב למצלמה אבל עדיין סוג של עירומה. הוא היה אמור להיות איתי באותו קטע והוא באמת אמר לי שהכול בסדר זה סרט, שהוא יעזור לי והוא גם נתן לי להרגיש מאוד בנוח בסרט. כל השחקנים בעצם מאוד עזרו לי כי גם הייתי הכי צעירה בהפקה, לא היו עוד הרבה ילדים, והתייחסו אליי ממש יפה".

"באודישן הראשון הייתה קצת התרגשות עם אלירז. הכרתי אותו וראיתי אותו הרבה פעמים בתוכניות, פתאום לראות שהוא איתי בסרט ואני פוגשת אותו זה מוזר, אבל לאט לאט הוא הפך למישהו שאני מכירה טוב מאוד וזה כבר לא מישהו זר רק מהטלוויזיה".

© רפי דלויה

"זה היה רחוק ממני ובהתחלה לא הצלחתי לשחק את רוחי"

איך הגעת למשחק?

"רציתי מאוד להיות שחקנית, גם באודישן הראשון אמרתי שאני רוצה לזכות באוסקר ואני עדיין רוצה להיות שחקנית מאוד גדולה. דודה שלי, מכירה את אפרת (כורם, במאית הסרט) ואפרת שאלה אותה אם היא מכירה בנות גילי עם מראה מסוים, ניגשתי לאודישן במכללת ספיר ובעצם משם, מהאודישן הראשון היו כל מיני התאמות עם שחקנים אחרים, ואחרי מספר גדול של מפגשים אפרת סיפרה לי שהיא רוצה לעשות איתי את הסרט ושאני מתאימה. אני מאוד שמחתי שהייתה לי את ההזדמנות להשתתף בסרט".

האודישן לסרט היה קשה?

"לא. דיברנו הרבה עליי, על חיי היומיום שלי, על הדמות שאותה אולי אשחק, מיהי מאיפה באים כל המבטים והעצבות, ומה הסיפור של כל דמות. כן, הייתי צריכה לשחק, והיא (אפרת כורם) הראתה לי באיזה טונים אני צריכה להשתמש. היום ראיתי דווקא את האודישנים. כמובן שבהתחלה זה היה הכי רחוק מהסרט, זה ממש לא דומה לאיך שעשיתי את זה באודישנים, ולגבי הסרט רואים שהיה תהליך ואני ממש שונה מהדמות בחיי היומיום".

 

לעלילה את מתקשרת?

"לא. אני הכרתי סיפורים כאלה של משפחות ש'לא כל כך' הולך להן, אבל לא הכרתי את זה מקרוב. אני לומדת ויש לי חברים טובים ואני לא מרגישה ככה בבית הספר ובבית. זה היה רחוק ממני ובהתחלה לא הצלחתי לשחק את רוחי".

היה לך קשה להיכנס לדמות?

"לא יודעת אם בכלל לקחתי את זה כלהיכנס לדמות, פשוט לאט לאט אפרת עזרה לי יותר ויותר, וגם כל מי שהיה מסביבי. בסוף הצלחתי להיכנס לדמות. השחקנים ששיחקתי איתם עזרו לי כי גם צריך להרגיש בנוח והרגשתי מאוד בנוח, ואפרת כיוונה אותי מאוד למה שהיא רצתה בעצם להגיע".

© צילום מסך מהיוטיוב

מה את חושבת על המסר של הסרט?

"אני חושבת שהמסר של הסרט מאוד חשוב וחוץ מהעובדה שזה סרט הוא גם מעביר איזשהו מסר כללי על ילדים שיוצאים מהבית, על משפחות שלא כל כך הולך להן, אבא חד הורי או אמא חד הורית, זה לא משנה. לסרט עצמו יש מסר גדול לכל מיני סוגי אנשים ואוכלוסיות. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הסתכלתי על איך שאני משחקת ונבהלתי. אבל לאט לאט אחרי כל ההקרנות (ראיתי את זה הרבה) התחלתי להסתכל על הסרט כסרט ולא רק על איך עשיתי את הדבר הזה ואהבתי מאוד".

זו הייתה חווית המשחק הראשונה שלך בסרט?

"כן".

זו גם הפעם הראשונה שאלירז משחק בסרט. את חושבת שאתם דומים זה לזו מבחינת ההתנסות הראשונית?

"זה די דומה כי לי זו פעם ראשונה ולו זו פעם ראשונה, למרות שהוא ברדיו ובטלוויזיה והוא כבר מכיר את כל ה'עולם מול מצלמה'. זו פעם ראשונה שהוא משחק בסרט ומתעסק בקולנוע, וככה גם אצלי. אז כן, זה דומה קצת".

© צילום מסך מהיוטיוב

העלילה היא בעיקר דרמטית. היו גם צחוקים על הסט?

"למרות שזו עלילה דרמטית, עצובה וקשה היו דברים מצחיקים ומאחורי כל טייק היה הרבה צחוקים, למשל כשהתבלבלנו באיזו מילה או שהיה את הקטע עם הג'וק שהייתי צריכה להזיז אותו עם הרגל, הוא פשוט נתפס לי בגרב ומאוד נבהלתי. גם מהסרט עצמו אנשים צוחקים לפעמים מדברים מסוימים".

"אלירז מאוד נחמד ומצחיק, אז היה לי כיף לא רק לבלות איתו במסגרת המשחק המשותף אלא גם בכללי. היה לי כיף לדבר איתו ולבלות איתו ועם כולם בעצם".

© רפי דלויה
© רפי דלויה

"לא קיבלו יפה את מה שעשיתי"

"הסרט היה בעיתוי כזה. לא חשבתי שזה יקרה לי בגיל כזה ולא חשבתי שזה יתחיל מסרט קולנוע. חשבתי שזה יתחיל בדברים יותר קטנים: הצגות וכאלה. כל הזמן רציתי להיות שחקנית. רציתי ורציתי מאוד, אז כנראה שאם רוצים, אז הדברים קורים".

זה המסר שלך לילדים שקוראים את הכתבה? שאם רוצים זה קורה?

"אני חושבת שאם רוצים ממש אז הדברים קורים וצריך להשקיע ולנסות. במקרה שלי לא הלכתי לאודישנים ורדפתי אחרי זה. זה הגיע לי במקרה, הלכתי לאודישן ופתאום הייתי בסרט. אבל באופן כללי צריך מאוד להתאמץ ולרצות. נראה לי שזה הדבר הכי חשוב, לרצות את מה שאתה עושה וככה מצליחים".

"אם רוצים ממש אז הדברים קורים" © אינסטגרם

להגיע למקום כזה בגיל כזה צעיר זה מאוד מכובד. הסרט כבר הוצג בפסטיבל ברלין ובארץ וזכה להמון אהדה, אז איך מתמודדים עם חשיפה בגיל כזה? היו לך קשיים עם בית הספר? עם המשפחה?

"כן. בקשר לברלין נראה לי שעוד לא קלטתי איפה הייתי. המשפחה מאוד מפרגנת לי, גם החברים. אני בכיתה ז' וכבר מתבגרים בשלב הזה. באופן כללי, הסרט התחיל בכיתה ו' וצילמנו אותו בחופש של כיתה ו'. הרוב פרגנו מאוד, אבל היו לפעמים קצת מריבות. אני משערת שאולי זה קשור לסרט. אולי לא קיבלו יפה את מה שעשיתי".

מי?

"חברות, חברים, אבל הרוב פרגנו לי והשנה עוד יותר כי כבר ראו את הסרט הרבה ילדים מהשכבה שלי. קצת מביך אותי שרואים את זה כי זה לא כזה אני. ילדים מבית הספר באים ואומרים לי: 'מה, את שיחקת בסרט?', זה ממש מחמיא ומפרגן. אז יש לזה יתרונות גדולים ויש גם חסרונות לפעמים".

איך הגיבו ההורים שלך על החשיפה התקשורתית?

"כשהייתי קטנה יותר, בת 10, אמרתי לאמא שלי שאני רוצה שיצלמו אותי, שיעשו כל מיני דברים, כשעוד חיפשתי דרך. לקראת גיל 11 זה קרה וההורים שלי, כשאמרתי להם שבא לי לדגמן (ואני עכשיו לא רוצה לעשות כאלה דברים, אלא לשחק) מאוד דאגו שבבית הספר לא יקבלו את זה יפה ויעליבו אותי והם גם אמרו שבגיל קטן אני לא יכולה להתמודד עם דברים כאלה. יחסית לגילי אני מאוד שמחה שאנשים מחמיאים ומפרגנים. אני רואה שכותבים עליי באתרים השונים אבל אני מנסה להישאר עם הרגליים על הקרקע. לא יותר מידי להתלהב ולשכוח מהלימודים ומהחברים וממה שבאמת חשוב ביומיום". 

מה הפרויקט הבא שתרצי לעשות?

"אני לא יודעת. נראה לאן המזל יביא אותי".

© רפי דלויה

 עוד במדור הבידור של פרוגי:

 

תגובות