עם צאת הסרט הראשון (פסיפיק רים) ב-2013 הסרט הראשון היה נראה כי אין לו משהו חדש להציע לז'אנר שנחשק מרוב סרטי ה-"רובטריקים". קולות כמו "עוד סרט רובוטים" / "חיקוי של רובטורקים" נשמעו לגביו כשהוא יצא, אבל בעזרת ביום מוצלח של גיירמו דל טורו (ביים גם את הסרט "צורת המים" המרשים), הצליח הסרט ליצור סרט אקשן איכותי ומעולה שכל מי שהיה צמא לאקשן טוב היה מוצא סיפוק בצפייה בו. חמש שנים חלפו והגיע השבוע סרט ההמשך "פסיפיק רים: המרד" ועם כל הנסיון שזועק להביאו להצלחה כמו הסרט הראשון - אנחנו מקבלים בסופו של דבר סרט שמעטים ימצאו בו סיפוק כמו בראשון. למה הוא מצליח לעניין רק בסוף? ואיך סין קשורה לכל המצב? 

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• נגד אלימות: כוכבי "מוטלים בספק" עם אשת הנשיא
• אינסטוש: מתכוננים לחג הפסח עם הכוכבים האהובים
• NoFilter2 פרק 3: יורדים לאילת והכוכב מהעבר חוזר

אפתח באזהרת ספוילרים לאלה מכם שלא ראו את הסרט הראשון. הפעם עלילת הסרט מתמקדת בבנו של גנרל פנטסקוט שנהרג בסרט הראשון, ג'ייק אשר משוחק על ידי ג'ון בוייגה המעולה (מלחמת הכוכבים) הוא צעיר סקרן שנוהג לפרוץ לשרידי קאיג'ו (שמן של המפלצות) והוא חסר רוח הלחימה כמו שהייתה לאביו. התקופה היא כעשר שנים לאחר סיום עלילת הסרט הראשון, עשר שנים של שלום חסר התקפות מפלצות בהן העולם מתאושש ומשתקם מחדש. באחת הפעמים בהם ג'ייק חוקר שריד ענק של מפלצת הוא פוגש באמארה (השחקנית המתחילה קיילי ספנסי) חובבת ייגרים (שמם של הרובוטים הנועדו להגן על האנושות מפני מפלצות הקאיג'ו).

ג'ייק מגלה כי אמארה בעלת יכולת בניית ייגרים, השניים נמלטים ובסוף נצערים. לאחר מעצרם הם נשלחים לבסיס חיל האוויר בסין על מנת לעבור סדרת אימונים שתכשיר אותם בסופו של דבר להיות הדור החדש של מפעילי הייגרים שהיו מוכנים לקראת מלחמה אפשרית. הכל נשמע טוב ויפה, עד שנכנס לעלילה תאגיד סיני ענק שמפתח טכנולוגיה חדשה ועוצמתית המשלבת הפעלה מרחוק של הייגרים באמצעות שליטה מוחית. אלא שהעניינים מסתבכים כאשר אותה טכנולוגיה מבטיחה נופלת לידיים הלא נכונות.

לא ארחיב לכם עוד כדי לא להרוס לכם את כל החוויה, אם בכלל. הסרט השני שקיבל יופי של מקפצת מדרגה מהסרט הראשון- הביא עימו ציפיות גבוהות לחובבי הז'אנר. לפי הטריילר נראה שמדובר בסרט אקשן מבטיח בדיוק ואולי יותר מקדומו. אלא שהוא מתעלה על הצפיות האלה רק בסופו. אורך הסרט הוא כשעה ו-51 דקות, מתוכם אנחנו מקבלים רק 20 דקות של אקשן מספק. במשך שעה וחצי אנחנו מקבלים עלילה מעט מעוותת שמתקשה לשמור על מקוריות. אלה מכם שראו את הסרט הראשון ירגישו בדמיון הנוכח שקיים, בעיקר בסיפורו של הגיבור: אדם שאיבד איש קרוב לו חוזר לזירת הקרב עם אישה בעלת טראומת ילדות ממפלצות. בסרט הזה אלה היו ג'ייק ואמארה, ובראשון אלה היו באקט ומאקו. 

מעבר לכך, בשעה הראשונה של הסרט העלילה מתקשה למצוא כיוון ומצאתי את עצמי לא מעט פעמים מוסח לפלאפון במקום להיות מרותק למסך למראות אקשן עמוסי פיצוצים כמו שציפיתי לראות. רק בסוף הסרט הוא הצליח להתרומם באמת ולהביא לנו מנת אקשן הגונה וטעימה, וזה חבל משני סיבות; הראשון שהצופה היה צריך לעבור את כל 90 הדקות האלה כדי לקבל 20 דקות של אקשן טהור (זה כמו לאכול עוגה לא טעימה רק כדי להגיע לקרם הטעים שנמצא באמצע). והסיבה השנייה שעד שהגיע החלק בו הייתי אמור לטרוף את הפופקורן תוך התלהבות מהמתרחש על המסך, כבר היה מאוחר מדי, כי כאמור נגמר לי הפופקורן (או שזה פשוט אני והחיבה הרבה מדי לפופקורן). כך או כך, גם החברים שלי חסרי החיבה לפופקורן חוו את אותה צפייה שהלכה לאיבוד במהלך הסרט.

מעבר לתסביך, הסרט מצופה ברגעים שנונים ונחמדים, אפקטים סבירים פלוס שנראה כי מתאימים לרמת האפקטים של שנת 2015, ומשחק חביב מאוד על ידי ג'ון בוייגה שמזכיר את אפיון הדמות שלו במלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר. כל התוספות האלה בהחלט מוסיפות לאווירה. בנוסף, ההחלטה לשים גיבור שחור בדומה ל"פנתר השחור" תורמת לגיוון ולפתיחות שמגלה הוליווד בשנים האחרונות, וכן תוסף אתני נחמד.

למה בסין יחשבו אחרת ממני?

אחד המסרים שהבמאי של הסרט העביר הוא התחנפות לקהל הסיני. אם תשימו לב, בשנים האחרונות קיימת עלייה במגמה של התרבות הסינית בסרטי הוליווד. בין אם זה ליהוק שחקנים סינים לתפקידים ראשיים או בין אם זה גודל ההשפעה של סין על מהלך העלילה. דוגמא להשפעה היא בסרט "להציל את מארק וואטני" המעולה- לאחר שהאמריקאים נכשלו לשגר חללית חילוץ לחלל, סוכנות החלל הסינית היא זו שעזרה להם לשגר מחדש את החללית בסופו של דבר הביאה לסוף הטוב של הסרט. עוד דוגמא היא בהמון סרטי קומדיה עכשוויים בהם תמיד קיימת הדמות הסינית הקומית שזורקת הערות שנונות ומפגרות. אתם בטח שואלים את עצמכם, למה שהוליווד תעשה את זה? התשובה היא כי הקהל הסיני שווה המון אבל המון כסף. אוכלוסיית סין כוללת 1.3 מליארד תושבים, רובם כרוב בני האדם הולכים לראות סרטים בקולנוע. ככה שבמאי שמפיץ את הסרט שלו להפצה עולמית ורוצה להרוויח ממנו, יהיה חייב להתחשב בקהל הסיני שמהווה חלק נכבד מההכנסה של הסרט. זו הסיבה להתחנפות של הוליווד כלפי סין.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה, כי בזמן שפה אולי אנחנו מעט מאוכזבים מהסרט הזה כמו חלק גדול מסרטי הקומדיה הרדודים בשנים האחרונות- הסינים דווקא מתים על דברים כאלה. ופסיפיק רים הוא דוגמא מושלמת להתחנפות הזו, העלילה כמעט כולה מתרחשת בסין, חלק נכבד מהקאסט הוא סיני ועוד המון סממנים סינים שאם תתרכזו היטב, תשימו לב אליהם. אז בפעם הבאה שאתם רואים סרט הוליוודי שלא ממש עפתם עליו, תדעו שאולי בקצה האחר של העולם חוגגים עליו. ככה שיכול להיות שבסין מתים על "פסיפיק רים: המרד", ובזכותם יצאו עוד ועוד סרטי המשך לסדרה- כל עוד הסינים בתמונה, לא אכפת להם אם יצאו עוד 1000 סרטי פסיפיק רים.

אבל בכל זאת, אנחנו לא חיים בסין,אלא בישראל- שאגב גם אנחנו נהנים מההתחנפות הזו (מי לא זוכר את ההתרגשות המטורפת של הקהל הישראלי מהסרט "מלחמת העולם Z" שחלק נכבד ממנו היה בירושלים). אז אנחנו יכולים להבין את הסינים. אבל כל ההתרגשות הלאומית הזו לא ממש תורמת לאיכות הסרט (לפחות לנו) ובעייני פסיפיק רים הוא פשוט גרסה כושלת יותר של הראשון אך עם זאת עדיין מצליחה לעניין- כאמור רק בסוף.

לסיום, פסיפיק רים הוא סרט בינוני מאוד- הוא מתיימר להיות עמוס אקשן אבל הוא בסה"כ סרט נחמד שמתאים לאלה מכם עם סבלנות גבוהה, כי כאמור כל ה"וואו" קורה רק בסוף. לאלה מכם שמחפשים סרט אקשן טוב להתחיל איתו את החופש, לא ממש תמצאו ב-"פסיפיק רים" סיפוק מוצלח ועדיף שתחכו עוד קצת ל"הנוקמים: מלחמת האינסוף" שעתיד לצאת בחודש הבא.