אין ספק שקשה לחדש בז'אנר האימה- בין קלישאות על שדים ויצורים ונוסחאות שחוזרות על עצמן, נדמה שהצופים כבר ראו הכל. לעומת זאת, נראה שהסרט "חוטאים" שעתיד לעלות לאקרנים כבר ביום חמישי הקרוב מבטיח שילוב מעניין ומיוחד- אימה על-טבעית שעומדת לצד סיפור תקופתי. הסרט ממשיך את שיתוף הפעולה בין קוגלר לג'ורדן, שהחל ב-2013 עם הסרט "תחנת פרוטוויל" ונמשך ב-"הפנתר השחור" ו-"קריד". הסרט מתרחש בדרום ארצות הברית של שנות ה-30, בתקופת חוקי ג'ים קרואו, ועוקב אחר האחים התאומים סמוק וסטאק (שניהם מגולמים על ידי ג'ורדן). אלו חוזרים לעיר הולדתם כדי להתחיל מחדש, זאת על ידי הקמת מעין מועדון ("הג'וק"- Juke) לקהילת האפרו-אמריקאים בו יוכלו לשתות, להמר, אבל גם בעיקר לשיר ולרקוד לצלילי מוזיקת הבלוז. בעת חזרתם, הם נתקלים ברוע מסתורי ועל טבעי המאיים על הקהילה המקומית. 

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• דה כהן ומאסטר אוהד: "הוא לא פנה אלינו, דברים כאלה לא פותחים ברשת"
• קים בן שמעון: "קראו לי 'רזה מדי' ו-'אחות של', היום אני בוחרת אם להתייחס"
• האנשים מאחורי "דרדוויל: נולד מחדש" בראיון לפרוגי

רגע לפני ש-"חוטאים" עולה לאקרנים, תפסנו לראיון מיוחד את הקאסט: מייקל בי ג׳ורדן (סמוק וסטאק), היילי סטיינפלד (מרי), מיילס קאטון (סמי מור), ג'ק אוקונל (רמיק), וונמי מוסקו (אנני), ג'יימי לוסון (פרלין), עומאר בנסון מילר (קורנברד), לי ג'ון לי (גרייס צ'או), דלרוי לינדו (דלתא סלים) והבמאי ראיין קוגלר.

"חוטאים" מסתמן כשיתוף הפעולה החמישי במספר של ראיין קוגלר ומייקל בי ג׳ורדן. כך האחרון מספר על החיבור המיוחד אשר התחיל בסרט הביוגרפי והראשון באורך מלא של קוגלר, "תחנת פרוטוויל":

מייקל בי ג'ורדן: "השפה המשותפת שלנו רק התחזקה עם השנים, ובמיוחד בפרויקט הזה- שזה הסרט הראשון שעשיתי מאז שביימתי בעצמי לראשונה. זה נתן לי הרבה יותר אמפתיה למה שריאן עובר ביום-יום: כל הכובעים שהוא צריך לחבוש, כל המקומות שהוא צריך להיות בהם בו זמנית... במקרה הזה, יכולתי להיות עבורו זוג עיניים נוסף, לעזור כשצריך, אפילו לחזות מראש את הצרכים שלו. זה אפשר לנו להספיק יותר- כי זמן זה תמיד אתגר על סט. יש בינינו הבנה הדדית עמוקה. קשה להסביר את התקשורת הלא-מילולית שנבנתה בינינו, אבל היא רק השתפרה לאורך השנים".

ראיין, בתור מישהו שראה את מייקל עוד לפני שביים בעצמו, הרגשת מתישהו את הרגע הזה של "אמרתי לך"?  במובן של- "עכשיו אתה מבין איך נראה הלחץ מהצד השני"?

ראיין קוגלר: "לא. עבדתי איתו כמפיק על ׳קריד III׳, ולא אמרתי לו את זה בצורה ישירה, אבל הוא בעצמו היה בא ואומר: ׳וואו, עכשיו אני קולט מה אתה עובר׳. למרות זאת, העבודות שלנו הן דווקא שונות מאוד. בסרט הזה מייקל אמנם היה הבמאי, אבל הוא גם היה בתפקיד של שחקן. זאת אומרת- הוא היה צריך לקבל אגרופים, ללכת לראות איך זה יצא, ואז לחזור לקבל עוד אגרופים. כשאני מביים, לעומת זאת, אני לא מופיע על המסך- אני רק מאחורי המצלמה. אבל מייק הוא אדם אמפתי, הוא גדל על סטים של סרטי קולנוע ותכניות טלוויזיה. מה שאני הכי אוהב בעבודה איתו זה השילוב בין מוסר עבודה מטורף לצד אופי נדיב ומשפחתי.

כשאתה מספר 1 בדף הקריאה- ובמקרה הזה הוא היה גם 1A וגם 1B- אתה קובע את האווירה לכל הסט. ברוב המקרים, זה מתחיל מהראש- ומשם זה מחלחל לכל הצוות. כולם מסתכלים על השחקן הראשי: איך הוא מדבר עם עוזר ההפקה, עם עוזר הבמאי, עם הצלם, עם איש הסאונד- האם הם נותנים לו לחבר את המיקרופון בלי בעיה, או שהם מעדיפים להתלונן? מייק פשוט מדהים בזה. ברירת המחדל שלו היא אדיבות, וזה מדבק. זה יוצר סביבה שבה לא מקובל לצעוק על עוזרי הפקה, למשל, אם מייק אף פעם לא עשה את זה. הוא אף פעם לא הרים את הקול שלו".

ראיין קוגלר: "בתעשייה שבה מפלס הלחץ יכול להיות גבוה מאוד ואף עלולה להפוך לרעילה, זה נהדר שיש מישהו שמבין את הערך של שמירה על אווירה אוהבת ומכבדת. זה מה שאני הכי אוהב אצל מייק.? הדבר הנוסף הוא, שהוא תמיד רוצה לאתגר את עצמו. מה שהיה נהדר הוא שקיבלתי את ההרגשה הזאת מכל חברי הקאסט. כל מי שהשתתף והגיע לסט ניסה להיות טוב יותר ממה שהיה בסרט הקודם שלו. מכך אני מאמין שהם יהיו טובים יותר בסרט הבא שלהם מאשר ממה שהם היו פה. אלה האנשים ששכרנו, והתרבות הזו מתחילה ממייק, אבל היה לי מזל שכולם הגיעו עם הגישה הזו. הייתי מאוד מרוצה מזה?".

את אותה תרבות שהונהגה על הסט כנראה ספג גם מיילס קאטון, אשר מגלם את דמותו של סמי מור. מדובר בהופעת הבכורה הקולנועית הראשונה שלו בפרט והצעד הראשון שלו בעולם המשחק ככלל. כך הוא מספר על המסע שלו לתפקיד:

"התחלתי כשהייתי בן 16, קיבלתי את ההזדמנות לשיר קולות רקע עבור הזמרת H.E.R, והתחלנו סיבוב הופעות בכל העולם. יצא לנו גם לפתוח הופעות של קולדפליי. לקראת סוף סיבוב ההופעות הזה, קיבלתי לפתע שיחה. היא אמרה לי- "אחי, היה מישהו בקהל ששמע אותך שר, והם רוצים שתבחן לתפקיד הזה" לקחתי את ההזדמנות ורצתי עם זה. שלחתי אודישן מוקלט, לאחר מכן קיבלתי קול-בק (זימון חוזר - ש.מ). הם שלחו כמה סצנות, הן היו על ילד צעיר שמנגן בגיטרה. עשיתי את זה ושלחתי?".

"לפני שהספקתי להבין מה קורה, כבר נסעתי ללוס אנג'לס לעשות אודישן. שם פגשתי את מייק וראיין יחד עם עוד כמה אנשים. משם, באמת דיברתי איתם על התפקיד ונתתי את המיטב שלי. אחרי זה הייתי באמת מסוגל ללמוד מהם. אני מרגיש שרק מעצם היותי בפרויקט הזה, גדלתי כל כך. כל יום היה חוויה לימודית. מהרגע שהגעתי לסט ועד הסוף, באמת דחפתי את עצמי כל יום להיות טוב יותר. הייתי בסביבה של שחקנים ברמה כזאת גבוהה והם כולם הראו לי כל כך הרבה אהבה. אז העובדה שאני כאן ברגע הזה גורמת לי להרגיש מבורך מאוד".

ג'ק אוקונל מגלם בסרט את דמותו של רמיק, דמות מורכבת בפני עצמה, במיוחד כאשר הוא לא מאמין בהיותו נבל.

ג'ק אוקונל: "אולי יש דרך קלה יותר לעשות את הדברים, אבל בסרט, אנחנו הולכים על הדרך הקשה עם רמיק. הוא כולו על אחווה ואהבה. כל מה שהוא רוצה זה פשוט לנשוך אותך בצוואר, וזהו, יש אהבה נצחית. רק נשיכה קטנה. הוא כל הזמן אומר 'אני מבטיח, אני לא אפגע בך'. זו הדרך הקלה, אבל אנחנו בסוף הולכים על הדרך הקשה. בסופו של דבר יש עומק אמיתי, עושר אמיתי, בכתיבה של ראיין. מה שניסינו להגיע אליו לא היה שטחי, זה היה מעוגן במשהו שמושרש בהיסטוריה. זה היה הדבר העיקרי שאני ממש נהניתי להתחבר אליו- העושר התרבותי שהדמויות שלנו מייצגות כל אחת בדרכה".

אם נותנים מבט בפילמוגרפיה של דלרוי לינדו, נראה כי התפקיד שלו כדלתא סלים מתאים לו כמו כפפה ליד. בכל זאת, עבר זמן מאז שנאלץ להיות כל כך פיזי וסוער בתפקיד. כך הוא סיפר על סצנה אינטנסיבית שהתרחשה במועדון הבדיוני "ג'וק ג'וינט" (בבעלותם של האחים סמוק וסטאק), בה נאלץ להפגין כישורים פיזיים בנוסף ליכולות משחק:

"קודם כל, יש לנו צוות נפלא שעובד על סצנות הקרב. ראיין הרכיב צוות מדהים שמועמד לרשות כל השחקנים. כאשר הייתי צעיר לקחתי שיעורי ריקוד. לחימה בקולנוע ובתיאטרון הן בעצם כוריאוגרפיה, נכון? אלו קטעים מתוזמנים. ככל שהקרב יותר אלים, ככה יותר חשוב שכל תנועה תהיה מתוזמנת באופן מדויק- והקרבות האלה היו בדיוק כאלה. הגעתי לפרויקט קצת באיחור כי עבדתי על משהו אחר, אבל כשהגעתי לניו אורלינס הם כבר היו עמוק בתוך בניית התנועות. בחזרה הראשונה שהשתתפתי בה, המדריך הראה לי בדיוק על מה הם עובדים ואיך אני משתלב בזה. עבדנו בצורה מאוד שיטתית כדי להגיע לתוצאה הזו. כך שברגע שהגענו לצילומים, כולנו ידענו בדיוק מה עושים, מה האחריות של כל אחד מאיתנו".

"עוד דבר שחשוב לומר- הייתה פתיחות שהגיעה מלמעלה, מראיין וממייק, בכל מה שקשור לנדיבות כלפי השחקנים. אם הציגו לי דברים שקשורים לסצנות הלחימה וביקשתי אולי לנסות משהו אחר ממה שראיתי- תמיד היה מקום לשלב את מה שהרגיש לי טבעי יותר כשחקן".

ראיין קוגלר אמנם אמון על פרויקטים שנוטים לחשוף פן מסוים בתרבות השחורה (אם מדובר במסגרת יותר ריאליסטית כמו "תחנת פרוטוויל" ואם מדובר במסגרת בדיונית כמו סרטי "הפנתר השחור"), אבל הוא דואג גם לתת תשומת לב לתרבויות נוספות. דוגמא לכך היא דמותה של לי ג'ון לי, אשר מגלמת סינית-אמריקאית. כך היא מספרת על עיצוב הדמות בדרך שלא רק משייכת אותה לתקופת הזמן של העלילה, אלא גם לתרבות שלה:

"לא הייתי מודעת בכלל לקהילה הסינית-אמריקאית בדלתא של מיסיסיפי, לא היה לי שמץ של מושג עליהם. כל מה שידעתי כשהגשתי מועמדות לתפקיד זה שהיא סינית-אמריקאית עם מבטא דרומי כבד. זה ממש סקרן אותי, וגם כמובן העובדה שזה פרויקט של ראיין. כשהתחלנו את המחקר, זה היה מרתק. הם היו חלק כל כך חשוב מהעולם של התקופה, הם היו היחידים שיכלו לפתוח מכולות גם לקהילה השחורה וגם ללבנה- אבל גם הם סבלו מהמון אפליה. בסרט תיעודי של יוצרת בשם דולי לי, היא מזכירה כמה אנשים- אחת מהן הייתה פרידה קוואן, והיא שימשה לנו כהשראה לדיאלקט. היא תמיד אמרה 'כל עוד נשארנו במסלול שלנו, הכול היה בסדר. אבל צרות התחילו אם היינו חוצים את הגבול'. זה פשוט היה מרתק בעיניי- כמה הם היו שזורים בתוך התרבות, וכמה לא היית מצפה שמישהי שנראית כמוני תדבר ככה, אבל ככה זה היה. הם גם יצרו גרסה של אוכל סיני בסגנון דרומי ובנו קהילה שלמה. זה היה ממש מתנה ללמוד על כל זה".

למרות שהסרט מכיל רגעים מדממים לצד סצנות אקשן מותחות, במרכזו יש גם שתי מערכות יחסים רומנטיות. התאומים סמוק וסטאק מתאהבים בדמויות של וונמי מוסקו והיילי סטיינפלד, בסיפור שנבנה על רקע הנוף הפראי של לואיזיאנה. כך הוא עזר להן להיכנס יותר לתוך הדמויות, הסיפורים והמציאות של הסרט:

וונמי מוסקו: "כן. החנות של אנני והבית שלה ממוקמים בתוך סביבה כל כך ציורית, עם עצי אלון ענקיים וטחב. זה כל כך יפה ורומנטי, וזה ממש מוסיף למאגיה של הקשר ביניהם, של האהבה. זה מרומם את הסיפור! אני אוהבת שבסצנה הראשונה בה רואים את אנני וסמוק, יש את הפרחים המעופפים האלה מאחוריו- Pussy Willow… זה פשוט כל כך יפה. כל החנות עצמה- הלוואי שיכולנו לראות את כולה. האנה ביצ'לר עשתה עבודה מדהימה".

דלרוי לינדו: "היא באמת עשתה".

וונמי מוסקו: "יש עשן שיוצא מהלוחות של הרצפה, יש כרטיסים קטנים תלויים מהתקרה, נרות דולקים ברקע. לא רואים את כל זה... יש קורי עכביש על ספרי לחשים- אלה עכבישים אמיתיים. זה לא עיצוב סט- זה מרגיש ממש קסום, זה הרגיש כמו הבית שלהם. כשהוא נכנס לחנות, הוא יודע בדיוק איפה מה שהוא צריך נמצא, הוא יודע שהזמן עצר עבורה והכל נשאר אותו דבר. כן, ממש אהבתי את הסביבה הזו. היא ממש תרמה לסצנה, לקרבה בינינו ולחיבור שלנו. ואז, כשיש את הקבר ממש שם כאשר אנני אומרת, 'אני לא צריכה שום כסף אחר כי אני לא הולכת לשום מקום אחר'- זה העוגן שלה. הלב שלה נמצא ממש שם באדמה, וממש שם מולה". 

בניגוד לוונמי, הסצנות של היילי צולמו דווקא בשעות החושך. 

היילי סטיינפלד: "הכל משחק תפקיד, ללא ספק. רק במהירות, בנוגע למה שוונמי דיברה עליו- זה היה אחד הסטים שהכי רציתי לראות בעצמי, כי שמעתי עליו הרבה, וכשראיתי אותו בסרט, רק המחשבה שיש עוד ממנו… זה פשוט מדהים, כי מה שרואים כבר עוצר נשימה. לגבי ההערה של וונמי… אני חושבת שהלילות היו משוגעים, והרבה מהם התרחשו בתוך הג’וק. היינו נכנסים וזה היה אור, יוצאים וזה עדיין היה אור. מה שאהבתי במיוחד בג’וק עבור מרי זה שלמרות שזה היה מקום חדש בשבילה, הוא הרגיש כמו בית. היו כל כך הרבה אלמנטים בג’וק הזה שנוצרו, שקיבלו חיים- והם היו בית.

האוכל, האנשים, והכי חשוב- המוזיקה. איך שהמקום היה בנוי: סמוק וסטאק בקומה העליונה, אנני בפינה שלה, הבמה, ומרי פשוט נעה בתוך המקום ומרגישה תחושת מוכרות, למרות שמעולם לא הייתה שם קודם- וזה בזכות האנשים שהיו סביבה. אני אוהבת את זה כל כך בדמות שלה, איך שהיא נשאבת לתוך הסיפור, כי היא באה ממקום של חוסר ודאות- לא לגבי עצמה, אלא בעיני אחרים. מישהו מהצד אולי יחשוב שהיא לא שייכת לשם, אבל היא כן. היא יודעת את זה, והיא מרגישה את זה".

"להיות בתוך ה'ג’וק', להיות על הבמה, וגם בלוקיישן החיצוני, כשמביטים על המבנה שנבנה שם- זה הפך לבית שלנו. זה הפך לבית של מרי, לחיבור שלה עם אמא שלה ועם העבר שהיא התרחקה ממנו כל כך הרבה זמן, כשהיא חיה חיים שונים לחלוטין- חיים שלא ראינו ממש, אבל יכולנו רק לדמיין כמה הם אולי היו יפים, או לפחות נראו אחרת לגמרי. אבל זה לא מה שהיא רצתה. זה הבית. אהבתי להיכנס לשם ולשמוע את רעש הנעליים של כולם חורקות על העץ, ואת הכיסאות… רואים קצת בסרט איך הג’וק נבנה- וזה פשוט גורם לך לתהות מאיפה הכול הגיע, ואיך הם הרכיבו את זה יחד. כל האנשים האלה יצרו את זה. זה כל האנשים שהיו שם – הם גרמו לזה לקרות, הם איחדו את הכול. היה לנו את הצוות הכי מדהים שאי פעם עבדתי איתו, חלק מהם כבר הזכרתם, והם החיו את זה והפכו את זה למקום בטוח- כזה שאנחנו באמת יכולים לקרוא לו בית".

לראיין יש משהו מאוד ייחודי שהוא מביא לסטים שלו. בכל פעם, יש שחקנים שעבדו איתו ואמרו כי "יש אנרגיה, יש אווירה שהוא מביא לפרויקטים שלו- משהו מדבק שממש מעודד שיתוף פעולה ויצירתיות". על כך תיארו עומר בנסון מילר וג'יימי לוסון.

עומר בנסון מילר: "כבר אמרתי את זה כמה פעמים, באמת- אתם שמעתם אותי. לא המצאתי את זה. אני עושה את זה כבר הרבה זמן, ויש לי מזל שעבדתי המון. ריאן קוגלר מנהל את הסט הכי שוויוני שהייתי בו אי פעם, ואני אומר את זה כמחמאה הכי גדולה שיש. ברגע שמגיעים לסט, וכולם יוצאים מהקרוונים- כולם שווים. בתור מישהו שתמיד הרגיש קצת 'אנדרדוג', זה ממש נגע בי. אני יוצא מהסט הזה עם התחושה הזאת שאני תמיד מוזמן לחזור, שתמיד אהיה חלק מזה- ויודע שאנחנו באמת מקבלים יחס שווה. ראיין מכיר את השם של כל אחד. יש 200 ומשהו איש והוא פונה לאנשים בשמם- 'רוג’ר סטיבנסון, איך עבר הסופ"ש?', דברים כאלה. זה פשוט... מרשים ברמות".

ג'יימי לוסון: "כן, זו לגמרי החוויה הכי אהובה עליי. ראיין פשוט קבע את הטון הנכון- זה הרגיש כאילו אנחנו יכולים להביא את הסיפורים שלנו, כמו שהוא חלק את הסיפור שלו איתנו. זה יצר שיתוף פעולה שבו, ואני חושבת שאני מדברת בשם רובנו, מצאנו רמה של חופש שלא תמיד מצליחים להגיע אליה- פשוט כי היינו מונחים על ידי מישהו שיש לו כל כך הרבה אמונה וביטחון בנו ובחזון שלו. לא הייתה אף פעם תחושה שהוא קנאי לרעיון שלו- להפך, זה היה מתנה שהוא חלק איתנו. כל יום, כמו שעומר אמר, הייתי מגיעה לסט גם כשלא הייתי צריכה לעבוד. אני לא מכירה עוד מישהו שהיה עושה את זה, אבל רק כדי לראות את ריאן עובד? הייתי חייבת. פשוט רציתי להיות שם, בכל רגע. ואני אודה על כך לנצח".