זה כבר למעלה מעשור שהמחזמר "בילי אליוט" כובש את לבבות הצופים ברחבי העולם, ובשבוע שעבר הוא עלה סוף סוף על הבמות גם כאן בישראל. המחזמר, שמבוסס על סרט הקולנוע עטור השבחים, מגולל את סיפורו של בילי המגיע מעיירה פשוטה באנגליה ובעקבות הדחף מאביו לומד אגרוף אך בתוך תוכו, חלומו האמיתי הוא לרקוד. כנגד כל הסיכויים הוא נלחם ומסתיר את חיבתו לריקוד, בעוד משפחתו מנסה לעצור אותו. בגרסה הישראלית, שעלתה על במות ה"סיטי הול" בסינמה סיטי גלילות מככבים אבי קושניר, דפנה דקל, אושרי כהן, דינה דורון, וארנון הרינג ושון גרנות זילברשטיין המגלמים את דמותו של בילי לסירוגין.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• נקודת הסיום: ספיר ודור מהמירוץ למיליון נפרדו
• First time: התמונות הראשונות של הסלבס באינסטגרם
• "הסרט מרגש עד דמעות": ללכת בדרכך

המחזה נפתח בהקרנה על מסך של סרטון המספר את סיפור הרקע של העלילה. היא מתרחשת בשנים 1984-85, בזמן שביתת הכורים המפורסמת באנגליה נגד מדיניותה של אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר. מיד בתום הסרטון עלה המסך והחל הקסם על הבמה. ארנון הרינג, בן ה-13 בלבד, מגלם את דמותו של בילי בצורה חיננית להפליא. הוא מגלה לקהל במהלך ההצגה את יכולות הריקוד הפנומנליות שלו ומצליח להפנט בכל רגע ורגע שהוא על הבמה.

ארנון הרינג בתפקיד בילי © צילום: יוסי צבקר

לצידו, דפנה דקל בתפקיד המורה לריקוד בהחלט מסתמנת ככוכבת של ההצגה הזו. עם תפקיד קשוח ומרגש גם יחד, היא מביאה אל הבמה קסם בשפע לצד ריקודים וירטואוזיים וביצועים ווקאליים מדהימים כשלצידה חבורת הבנות הקטנות שרוקדות כתלמידות בלט ומוסיפות המון צבע וכיף אל הבמה. בתפקיד אביו של בילי תמצאו את אבי קושניר, אשר מביא אל התפקיד הקשוח והקשה הזה נועזות רבה ורגעים מרגשים מאוד. אמנם בביצועים הווקאליים הוא פחות מוצלח אך בסיום ההצגה הוא מפתיע את הקהל ומפצה על כך עם ריקוד סטפס סוחף ומדהים לחלוטין. בתפקידו של מייקל, חברו הטוב של בילי, תמצאו את סהר לב שומר (המגלם את התפקיד לסירוגין עם עמית ברנר וטימוטי סניקוב), ילד בן 15 בלבד אך מפוצץ כישרון והומור ורגעיו על הבמה הם בין הטובים והזכורים ביותר מתוך ההצגה.

דפנה דקל, ההצלחה הגדולה של המחזמר הזה © צילום: יוסי צבקר

יחד עם בילי ואביו חיים בבית גם אחיו הגדול, טוני, אותו מגלם אושרי כהן, וסבתו המגולמת ע"י דינה דורון. גם במקרה של השניים הללו ניכרות יכולות משחק מצויינות אך יכולות ווקאליות - די חסרות. סביב הקאסט הזה עומדים עשרות רקדנים בכל הגילאים שמוסיפים המון צבע וחיים לבמה. הכוריאוגרפיה של אלדר גרוסמן גובלת בגאונות לרגעים ומקשטת את ההפקה הזו אך בעת ביצועי השירים ההמוניים מאוד קשה להבין את המילים, בעיקר משום חוסר האחידות בין השחקנים, וחבל.

דינה דורון בתפקיד סבתו של בילי © צילום: יוסי צבקר

הבימוי והאינטרפרטציה שעשה אלדר גרוסמן (הבמאי והכוריאוגרף) למחזה הזה, בהחלט ראויים לשבח. אך יש חסרון אחד גדול בהפקה המצויינת הזו והוא התפאורה. מבחינת המבנה, התפאורה מאוד ברורה, משוכללת, ומשרתת טוב את המחזה, אם כי הבעיה מתחילה בפרופורציות. התפאורה נראית קטנה באופן קיצוני ביחס לבמה וזה מרגיש מטופש. כששחקן עומד כביכול על כסא בתוך סטודיו לריקוד אך בפועל ראשו מגיע אל מעל למה שמוגדר כ"תקרת החדר" - זה נותן תחושה של הפקת סיום בכיתה ג' ולא הפקה מכובדת כמו זו.

מעבר לכך, ההפקה של "בילי אליוט", כוללת בתוכה המון רגעים יפים, לצד רגעים מביכים ומאכזבים. עם המוזיקה המדהימה של אלטון ג'ון למחזה הזה וארנון הרינג הצעיר, שכלל לא ברור מאליו שילד בן 13 מוביל בכזו נועזות ופשטות הפקה שלמה אותה הוא נושא על שתי כתפיו הקטנות, ניתן לסמן את "בילי אליוט" כהצלחה, ולא לחובבי בלט בלבד. הכוראוגרפיה עשויה נכון ומאוד מתאימה לרוח התקופה וכך גם התלבושות. מהצד השני ניכרים הביצועים הווקאליים שהיו מביכים לעיתים ואף צורמים לרגעים רבים ויחד עם התפאורה חסרת הפרופורציות - היתה תחושה של הפקה מאוד זולה, וזה לא מגיע להפקה המושקעת הזו. בישראל של 2016 "בילי אליוט" הגיע בדיוק בזמן, מחזמר המביא לקדמת הבמה את עניין המיניות והמגדר אצל ילדים הוא דבר חשוב ורלוונטי יותר מאי פעם. מעבר למחשבות שתעורר בכם הצפייה ב"בילי אליוט" הישראלי וההנאה הצרופה לרגעים, יש מצב שעוד תמצאו את עצמכם רואים את הסרט המדהים הזה פעם נוספת בזכות המחזמר. ותהיו אתם, או כמו שאמרה דפנה דקל כמורה לריקוד של בילי - "תנו לעצמכם את הרגע לזהור".

ציון בסולם פרוגי: ★★★★