עמית רהב: "יש יותר מיניות ויותר מודעות בגיל צעיר". צילום מסך מאינסטגרם

עמית רהב: "יש יותר מיניות ויותר מודעות בגיל צעיר"

בעולם העכשווי של בני הנוער, כולם מחוברים לכל. כך, גם עמית רהב שמשחק נער מתבגר בהצגה "חושים". תפסנו את עמית לריאיון קצרצר לאחר ההצגה על הצד ללא הטייקים של עולם הבידור וגילינו כמה דברים מפתיעים!

עמית רהב שמוכר לכם בעיקר מסדרות כמו "משפחה שולטת" ו"סוסי פרא", משחק בהצגה "חושים" נער מתבגר, בבימוי מאיה ניצן, מאת אניה הילינג (תורגם על ידי עינת אוחנה) ובהפקת נועה פלק. מלבד עמית רהב, שיחקו גם: יעל בניה, אורי גוב, מעין עמית, יניב שביט ונוגה לביא. לדמותו של עמית קראו טומי, ולמעשה היא התגלמות הצד הפראי שלו. ומה שכן, אל תטעו! טומי הוא לא הנער הפרוע היחיד, אלא כל דמות פרועה בדרך שלה וכך גם העלילה. 

עוד במדור הבידור של פרוגי:

ספר לנו, מה ההצגה באה להראות?

"עלילת ההצגה סובבת סביב העולם של בני הנוער. היא מביאה את הקהל לסף אדרנלין, למתח מסוים ממש כפי שבני נוער חווים ביום-יום שלהם. למשל, אנחנו כיום חיים בעידן שהכול מנוהל סביב רשתות חברתיות, ואנחנו מעלים כל דבר (אפילו הקטן ביותר) לסטורי או לקיר. אנחנו ישר רוצים להראות לכולם, וגם כל הזמן מסתכלים על חיים של אנשים אחרים. פשוט מציצים לאחרים. כולם עדים להצגה, נושמים אותה וממש חיים בה, כאילו הקהל עצמו הוא מעגל תמיכה. כך, הסיפורים האישיים של הדמויות מחדדים את העניין. ובכלל, אנחנו עדים לאיזושהי פריצה לעולם הפנימי של בני הנוער, שחווים התאהבויות ובלבולים".

© גל קלדרון

בהצגה, יש פריט לבוש מאוד מיוחד והוא תחבושת לבנה לפציעות. מה התחבושת באה להעביר?

"התחבושת מסמלת את הפציעה של כל אחת מהדמויות. כל אחד במקום מסוים פצוע, בין אם פיזית ובין אם נפשית. למשל, לדמות אחת יש תחבושת על העיניים כי היא עיוורת, לאחרת יש תחבושת על האוזן כי היא הצמידה את האוזן שלה לכיריים דלוקות ולדמות שלי יש תחבושת על היד כי היא רוצחת את החבר הכי טוב שלה. מה שכן, כל הצלקות החיצוניות האלה הן גם צלקות פנימיות הנושאות את סיפורן של הדמויות".

© גל קלדרון

בתור אדם שהיה נער מתבגר לא מזמן, במה אתה רואה את עצמך שונה מהדמות?

"טומי, מי שאני משחק, הוא בן אדם מאוד אלים ותזזיתי שמנסה להיות מאופק ככל האפשר. אני יודע להיות יותר מאופק. יודע לווסת את התחושות שבי. וגם, טומי מאוד מקובל, משפיל ומקטין אנשים כדי לגדול, שזה משהו שאני לא מאמין בו".

איך הבאת את עצמך, את הערכים שלך ואת האמונות שלך לדמות?

"הייתי ילד שאפשר להגדיר כאלים, אבל לא אלים במובן של הולך מכות או מקלל. פשוט הייתי ילד שיכול להתעצבן מאוד בקלות. הייתי מישהו שמאוד מנסה לשמור על איפוק, שלא תברח לי איזו מילה בטעות. ואני חושב שאני יכול להתחבר לדמות. יש פה משהו של חרדתיות, של התקף חרדה שהוא חווה תוך כדי שהוא מצליח להתגבר על ההשלכות של הפעולות שלו. וגם אני מתחבר למקום של חרדה, של פחד ושל לחץ. אני בן אדם מאוד חרדתי".

עם עלילה כה מורכבת ופרועה, האם ההצגה היא באמת השתקפות של החברה? איך אתה רואה את הנוער כיום?

"אפשר להגיד שכן. הנוער של היום, זה לא הנוער של פעם. זה לא הנוער שהיינו. נוספו רשתות חברתיות מאז, והיום כבר הכל יותר נגיש, הכול יותר פרוץ והכול 'כאן ועכשיו'. אנחנו רואים שהכול מתקדם. אם פעם היו אמנים פורצים אחרי בית ספר למשחק, אז היום פורצים אפילו בגיל 15, נועה קירל ועדי ביטי שהן מדהימות. אנחנו רואים יותר בגרות, יותר מיניות ויותר מודעות בגיל יותר צעיר".

© גל קלדרון

ברמה המקצועית, תמיד יש מקום לשיפור, ובכל מופע משתפרים מהצגה להצגה. במה שונה ההצגה משעלתה לראשונה מההצגה שהועלתה היום?

"קודם כל, ההצגה הראשונה הועלתה בכלל בסמינר הקיבוצים. היא הוצגה באולם ספורט והיו שם סולמות, אז נתלינו על מתחים, קפצנו על ספסלים. ואז, באנו לפה (תיאטרון קובייה, גן מאיר - ש.ס) עשינו פרזנטציות, ואמרנו: 'אוקיי, איך אנחנו משתמשים בחלל הזה שיש לנו? מה עושים איתו?' אז פתאום ראינו סולם ואמרנו: 'יאללה, בואו נשתמש בסולם.' ראינו במה מוגבהת, אז השתמשנו גם בה, וכך גם עם שאר הדברים בחלל. מה שכן, את ההצגה הזו אנחנו יכולים להעלות בכיתה, במקלט ואפילו באמצע רחוב. בכל מקום! אפשר לקרוא להצגה 'הצגה ניידת'. אז, כל פעם זה משתנה, גם כל פעם הקהל מגיב אחרת כי אנחנו מתקשרים עם הקהל, אנחנו מדברים איתו ושואלים אותו שאלות. פתאום הוא מגיב, ופתאום הוא לא מגיב. פתאום הוא צוחק, ופתאום הוא בכלל לא צוחק".

ומבין הפעמים שהופעתם, מתי היה הכי קשה?

"זה כל פעם משתנה, כי בכל פעם יש כל מיני פשלות. כל פעם יש מישהו שפתאום מרגיש לא טוב. היום יש לנו שחקנית עם חום, פתאום יש פשלות עם הטלפון. כי בהצגה אנחנו משתמשים בטלפון, ולפעמים הטלפון מבקש ממני להתחבר לרשת ה-Wi-Fi באמצע ההצגה".

 

"כל הזמן יש פשלות, אבל בגלל הייחוד של ההצגה והשיתוף עם הקהל מתגברים על זה. כל מה שקורה – הגיוני וטוב, כי זה העולם האמיתי, ואנחנו מייצרים פה משהו מאוד מידי ועכשווי, והכל נכון. אבל, בפעם אחת קרה שאיזה אדם מבוגר התיישב בכיסא של אחת הדמויות (שעליו צריכה לשבת דמות מההצגה), ואף אחד לא אמר לו כלום. היינו צריכים להבין מה קורה. אז, אחת השחקניות התיישבה במקום אחר בקהל, והאדם המבוגר לא הבין מה קורה עם המקום שלו. היה צריך להזיז אותו כיסא. אז, באמצע ההצגה כשהזדמן לי ביקשתי ממנו, כשהייתי בדמות, שיזוז כיסא. בקיצור, הכל אפשרי. הכול קורה. אין לחץ".

תגובות