לי-רון אברג'ל (29) שהכרנו לראשונה כזמרת בעונה השלישית של "דה וויס", כבר בגיל שש למדה משחק והתחברה לתחום הזה, עד כדי כך שגם בסופו של דבר הגיעה לניו יורק כשהשתתפה בהצגה מטעם "Off Brodway" במנהטן. אברג'יל ותכננה להתפתח שם, אך בעקבות הקורונה היא חזרה לארץ, למדה שלוש שנים בניסן נתיב והמשיכה לכבוש כאן יעדים, כמו את הסדרה "תוצרת בית" של גורי אלפי ואת המחזמר משירי עילי בוטנר "ימים של קיץ" שהחל לרוץ ממש לפני שבועיים. ב-7.10, המציאות של אברג'יל השתנתה כשנקראה למילואים בגדוד 926 של חטיבת החילוץ וההצלה, ולאחר שחברתה הקרובה אמילי דמארי נחטפה לעזה, היא לא יכלה שלא להתייצב שם למענה, למען החברים והמשפחה שלה, והסוף הטוב היה האיחוד של השתיים כשדמארי שבה לפני חצי שנה בעסקה השנייה. לפני הכל, לי-רון מספרת לנו עד כמה השתנתה מהראיון האחרון שלה אצלנו לפני 11 שנה

"למדתי לאהוב את עצמי מאז"

- כלומר?

"למדתי להשלים עם החסרונות שלי, שהפכו למתנות שחישלו אותי ופיתחו אותי. למדתי להקשיב לעצמי, כי פעם הייתי מושפעת מהסביבה, לא מספיק האמנתי בעצמי, ומאז אני חושבת שהעצמאות שלי התעצמה בכמה רמות, ויכולה להגיד שאני וואן מן שואו בהכל- אם זה בלדאוג לעצמי לאוכל, להעיר את עצמי בזמן, ללהק את עצמי, לכתוב לעצמי, לשלוח מיילים, להיות על הדברים ולהבין מה באמת חשוב. ב-11 השנים האלה עברתי מסע מחולל שמרגיש לי כמו 30 שנה, והיום אני בת 29 שמרגישה בת 50 גם במובן החיובי וגם בשלילי".

-בשבוע שעבר, אברג'ל החלה לככב בהצגה "ימים של קיץ" שזהו מחזמר משירי עילי בוטנר.

"כשקיבלתי את ההצעה למחזמר הזה- דבר ראשון נורא התרגשתי, כי אני מאוד מעריכה את עילי ובאופן כללי, אני מעריכה בתור מוזיקאית אנשים יוצרים שכותבים לעצמם את השירים, כאלה שהם חלק בלתי נפרד מהעיבוד ומההלחנה. כשקיבלתי את הבשורה גם הייתה לי חרדה קטנה, כי ההצגה היא באשקלון ורוב חיי הרי בתל אביב, אבל הבנתי שזה סימן מהיקום ושאני צריכה לעשות את זה. מעבר לזה, כשהבנתי כשמדובר בלי מסיקה ואור אילן ששתיהן יוצרות מאוד מוכשרות שעשו ועדיין עושות לא מעט דברים בתעשייה, שמחתי מאוד וידעתי שזה פרויקט שאהיה גאה לעמוד בו, להיות חלק ממנו והן כתבו אותו בכזו אלגנטיות, וברגישות שלא תשאיר אף בן אדם אדיש למה שייראו על הבמה. בנוסף לזה שלי ואור חלק מהקאסט, הן בנות שנורא שמחתי לעבוד איתן וכבוד הוא לי להיות חלק מהיצירה שלהן.

"במחזמר אני משחקת את גפן- נערה  בת 17 שנולדה בקיבוץ, ובעצם מנהיגה אותו כשהיא אחראית על המשימות שם, מכירה כל חלק בו והקיבוץ פשוט כל דמה.היופי בדמות של גפן, זה שמבחוץ היא נראית שדה קוצים, אבל מבפנים היא שדה כותנה והיא כל כך לא מה שמשדרת. גפן לא רוצה להראות פגיעות, כי אחרת היא לא תוכל להוביל אנשים, להוביל משימות והיא חייבת להחזיק את הקיבוץ אחרי התקופה של המלחמה וההריסות, אז היא רוצה להראות כוח ולתת אותו לאחרים".

-איפה גפן פוגשת אותך במציאות?

"תשמע, גפן היא ילדה שבעצם אישה, בגלל כל מה שעברה, בגלל חוכמת החיים שלי, המגננות והיא בדיוק כמוני, כי מבחוץ אני נראית קשוחה וסנובית, אבל בפועל אני הכי מצחיקה עלי אדמות, הכי חברותית וציפור נפש עדינה, מה שאנשים מבינים רק אחרי: 'היי, זה לי-רון הראשוני שלי".  

-המחזמר בעצם מתעסק בקיץ שלאחר מלחמת "חרבות ברזל" שברגע אחד כיבתה את האור על כולנו. איפה ה-7.10 השפיע על הקריירה שלך?

"דבר ראשון, ה-7.10 היה ארבעה ימים לפני שהייתי צריכה להתחיל את שנה ג' בבית הספר למשחק 'ניסן נתיב' שזו השנה שכולם מחכים לה, כי מעלים בה את ההפקות, מזמינים מלהקים, במאים וממש מתחילים לעבוד. בגלל הסיבה הזו, הייתה לי דילמה אם ללכת לשנה ג' או לצאת למילואים שאליהם נקראתי באותו היום. בשבת השחורה נכנסתי לחרדה אמיתית בתור לוחמת לא פראיירית ועדיין לא התייצבתי, אבל כשהחברה הקרובה שלי אמילי דמארי נחטפה, אמרתי לעצמי: אין דבר כזה שחברתי תהיה חטופה ולא אתייצב למילואים, אז מה שבעצם גרם לי להתגבר על החרדה, ואני לרגע לא מתחרטת שהפסדתי שנה ג', כי גם אם יש לי פחות רזומה, הוא לעולם לא יעלה על הערך העליון שהוא תרומה למדינה, לשמור על החברים שלי ועל המשפחה שלי".  

- מה חיבר בינך לבין אמילי?

"קודם כל, אמילי ואני שירתנו ביחד במג''ב כשהיכרנו בטירונות ומאז הפכנו לחברות הכי טובות. היו לנו מלא קווי דמיון, היו לי סודות שיכולתי לחלוק רק איתה והיא מעולם לא שפטה אותי. אמילי תמיד חיבקה אותי, גם באותה התקופה שעברתי טלטלה בבית, והיא באמת הייתה כמו בית בשבילי בזמן הזה".

-זוכרת את השיחה האחרונה שלכן לפני החטיפה?

"אני זוכרת שהצעתי לאמילי לבוא לאיזו מסיבה בתל אביב וזה התמסמס בסוף, כי היא סגרה שבת בתור מי שחתמה קבע ואמרה: 'בשבת הזו אני לא יוצאת, אבל מבטיחה לבוא אלייך'. אני זוכרת שאחרי כמה זמן אמילי כתבה לי: 'אני עוד שבועיים במרכז, מה איתך?' ועניתי שאני לא יכולה. באותו הבוקר של החטיפה, סימסתי הודעה לאמילי כשבהתחלה היו שני וי, אבל אחרי דקה היה וי אחד ואז הבנתי שזה טו לייט".

-מה עבר לך בראש כשנודע לך על החטיפה?

"משהו מת בי" משתפת אברג'ל. "סירבתי להאמין לזה, ולקח לי כמעט ארבעים ושמונה שעות עד שהבנתי שזה באמת מה שקרה, ולילות שלמים לא הצלחתי לישון מכיוון שחשבתי כל הזמן מה היא עוברת. מצד שני, הייתה לי את האמונה שאמילי היא מוגלי, כמו שאני קוראת לה בטלפון, כי היא בן אדם חזק, לא נותנת לאף אחד לשבור אותה ואני מעריצה את הבחורה הזו עוד מהטירונות.

מעבר לזה שאמילי לב ענק ואחת מהנשמות הגדולות ביקום, היא מדברת בגובה העיניים, קולטת את הנשמה שלך דרך העיניים ולא יודעת איך להסביר במדויק, אבל ברגע שהיא בוחרת להיות חברה שלך- היא תהיה בשבילך שם בכל גוונה של הקשת החברית. אמילי בעיניי גיבורה עוד לפני שהפכה להיות הגיבורה של השבי, כי היא תמיד ראתה את האחר, תמיד הייתה שם בשביל אחרים והיא פשוט מנהיגה, זו גבורה".

-וכפי שסיפרת, אחרי ששמעת שנחטפה החלטת להתייצב למילואים איך הצלחת לעבור אותם בתקופה הכה קשה הזו?

"לפני הכל, אגיד שאם לא הייתי יוצאת למילואים כנראה שהייתי מקבלת שתי סטירות מאמילי, בכל זאת אחוות לוחמות. בחצי השנה הראשונה שלי שם, המפקדים שלי נאלצו להרים אותי נפשית, לא ישנתי בלילות, התקשיתי לקום בבקרים והראש שלי היה בעננה אחרת. ההתמודדות של לי-רון המפקדת במגל (מערך הכשרת הטירונות המקצועי של צה''ל-ד.ש) עם המציאות ריסקה אותי, וכל הזמן חשבתי איך אצליח להתעלות על עצמי ולא להראות חולשה מול החיילים שלי". 

-היו פעמים שהרגשת שכנראה לא תחזרי?

"ברור" משיבה ומפרטת "אני חושבת שהרגעים הכי קשים שהיו לי היו הלילות שם, כי הרגשתי שהעלטה פשוט כיבתה אותי. מעבר לזה, נאלצתי להתמודד עם סיטואציות לא נורמטיביות לאישה שפתאום נתלשת מחיי הסטודנטית ב'ניסן נתיב', חוזרת לעלות על מדים, חוזרת לשאת נשק, חוזרת לכוננות וזו הייתה כאפה בשבילי. כשהרגשתי שלא אחזור, התחלתי לרמוז כל מיני רמיזות לחברים, למשפחה שלי והפחד ליווה אותי לא רק במילואים, אלא גם כשגרתי בדירה ביפו בלי מקלט, בלי ממ"ד ומוצאת את עצמי על הספה עם ספר תהילים.

במהלך המלחמה מאוד התחזקתי, ואני חושבת שבזכות האמונה, בזכות התפילות שלי ובזכות ההתחזקות של כל מדינת ישראל, החטופים שלנו חזרו ולי אישית גם האמונה עזרה לי להישאר בחיים. הדברים היחידים שנאחזתי בהם באותה התקופה הם: מחשבות חיוביות, תפילות שגיליתי כמה כוח יש להן והאמונה באלוהים. בכל יום כשאני בבוקר, יש לי טקס שבו אני מתנתקת לחצי שעה מהטלפון, שותה קפה, מודה על זה שאני קמה בריאה, אומרת תודה שאני בעולם הזה, ומאחלת לעולם ולעצמי כל מיני דברים. מה-7.10, הבנתי ששום דבר לא מובן מאליו, הבנתי שגם אם יש לי תקופה עמוסה וקשה זה מה שנותן לי את הדרייב להמשיך ולעשות, כי החיים קצרים, ואני מעדיפה למות מעומס יתר מאשר למות ולדעת שלא הספקתי הכל".  

 

-מה עבר לך בראש כשראית את אמילי בחזרתה עומדת איתנה על הרגליים?

" כשפתחתי את הטלוויזיה, וראיתי אותה דוחפת את המחבל בדרך לרכב של 'הצלב האדום' כמו מוגלי, שמתי טיפות עיניים אחרי ששרפו מרוב ששפשפתי אותן, וזה קרה גם כשקיבלתי ממנה אחרי כמה זמן הודעה קולית, מרוב ההלם לא פתחתי את הטלפון כמעט 40 דקות!"

-ספרי לנו על המפגש הראשון ביניכן אחרי שחזרה

"כשראיתי את אמילי בפעם הראשונה אחרי שחזרה בכפר המכביה, קפצנו אחת על השנייה והרגשתי שבאותו הרגע ירד לי הר מירון מהגב. רק אחרי חצי שעה קלטתי שהיא באמת פה, כשקראה לי 'אברג'ל'- הכינוי שבחרה לי והתחילה עם הסתלבטים שלה. אמרתי אקפוץ רק לשעה שעתיים ואז אתן לה את הספייס, אבל מצאתי את עצמי יושבת יחד איתה, עם אח שלה ועוד כמה חבר'ה מקיבוץ כפר עזה כשהזמנו 60 המבורגרים ממקדונלד'ס, 20 נאגטס ואיך שהגעתי אמילי חיכתה לי גם עם מכונת קריוקי ואמרה: 'יאללה אברג'ל, תשירי!'. אמילי תמיד ביקשה ממני להקליט לה שירים, והיא גם אמרה לי שבשבי היא שיתפה את הבנות שהיו איתה על איך שאני שרה, היא תמיד האמינה בי.

באיזשהו שלב, גם דורון שטריינברכר ורומי גונן שחזרו איתה הצטרפו למפגש, ככה שהיה אירוע מדהים, התעסקנו בלהינות בחברתה של אמילי, לעשות לה שמח, לאכול ולצחוק מלא. לא התעסקנו לרגע בשוק ובכאב, אלא חגגנו שהיא כאן והתעסקנו בלהנכיח אותה". 

-עד כמה את מרגישה שאמילי שינתה משהו באופי שלך?

"כמו שאמרתי, כבר בטירונות במג''ב הערצתי את האומץ של אמילי, ולמדתי ממנה לא לחשוב יותר מדי, אלא פשוט לעשות. אני מעריצה ומעריכה אנשים שעושים דברים בלי לחשוב יותר מדי, ואני גם מזל בתולה, אז אני מאוד חושבת קדימה".

-לאחרונה שיחקת גם בסדרתו של גורי אלפי "תוצרת בית" שעתידה לצאת במהלך 2026. איך היה לך לשחק בסדרה של קומיקאי בסדר גודל כמו שלו?

"דבר ראשון, זה תפקיד המשחק הראשון שלי בטלוויזיה אחרי שיצאתי מ'ניסן נתיב', תחשוב שרק הרגע סיימתי ללמוד!. גורי בן אדם מדהים, במאי הכי מקצועי שיש, למדתי ממנו המון ובאופן כללי, כל הקאסט ואני נשארנו חברים, אם זה עם ליטל שוורץ, אם זה עם אלי חביב, אם זה עם עידו קציר ואם זה עם החבר הכי טוב שלי שבמקרה שיחק את האויב שלי בסדרה, וואל חמדון.

מאוד התחברתי לדמות שלי מעיין שהיא אחותו של הגיבור הראשי, והקצינה הדרוכה שמחזיקה את הבית. כבר מהחזרה הראשונה הרגשתי בית, כולם בהפקה הזו תמיד נתנו לי הרגשה של 'התקבלת והרווחת את זה', ואני כבר מתה שהסדרה הזו תצא!".

 

-רק בקורונה הבנת בעצם שאת רוצה לדבוק במשחק. מה הוביל אותך להחלטה הזו?

"תשמע, מאז שאני בת שש אני לומדת אצל חני אלימלך, הבמאית והמנהלת האומנותית של תיאטרון הראשון באשקלון שהקימה אותו.  חני היא האמא שלי בתחום הזה, היא אבן היסוד שלי, והדלת הראשונה שנפתחה בפניי לעולם המשחק. חני לימדה אותי מה זה טקסט, מה זה במה ועד היום היא תמיד לקחה אותי בחשבון כשזה נגע להפקות, תמיד חושבת עליי ומאמינה בלתת מקום ובמה לתלמידים שלה.

כשגרתי בניו יורק, עשיתי מופעי רחוב, ואז נכנסתי לאפליקציה שבה מפרסמים אודישנים, אז הלכתי לאודישן למופע מטעם 'Off Broday' (תיאטרון הפרינג' של ברודווי-ד.ש)  כשבסוף התקבלתי אליו ושיחקתי שם נערה בסיכון להורים אלכוהוליסטים . מכאן, התחלתי להרגיש במה ורציתי להמשיך ללמוד שם משחק, אבל אז הגיעה הקורונה והבנתי שאני צריכה לחזור לארץ, בייחוד שהמחלה הזו מסכנת את סבא וסבתא שלי. המשחק הציל אותי מלעשות משהו שאני לא רוצה, כי כנראה הייתי הולכת לעריכת דין אחרי שלמדתי משפטים ואז לא הייתי מגלה את העולם הזה".

-ולפני המשחק, הכרנו אותך בכלל כזמרת שהשתתפה בעונה השלישית של "דה וויס", כשהגעת עד לרבע הגמר. מרגישה פספוס או יותר גאווה?

"אני חושבת שמהרגע שבכלל הגעתי לאודישנים כבר הרגשתי גאווה בעיקר כשזה היה בגיל 18. עד היום מזהים אותי מ'דה וויס', אם זה בתור למתקן ב'לונה פארק' למשל. אני מעריכה כל רגע קטן שלי בתוכנית הזו".  

 -היית בנבחרת של שלומי שבת. איך היה החיבור איתו?

"מדהים!" משחזרת. כמו שאתם יכולים לראות על שלומי, הוא באמת נשמה טהורה, הוא אבא, אדם ארגיש ובחיים לא היה לו דיסטנס איתנו כנבחרת בתוכנית. הוא תמיד היה יושב לדבר איתנו בהפסקות, היה אפשר להתייעץ איתו, הוא גם ניגן ביחד איתנו על גיטרה ופשוט אין אנשים כאלה. שלומי פעם אחת גם אירח אותי במופע באשקלון, כשאמר 'גאה לך את לי-רון אברג'יל מהעיר שלכם' ואני באמת גאה לבוא מהעיר אשקלון ולשחק בעיר אשקלון. אהיה קלישאתית, אבל אגיד תודה להוריי שהביאוני עד הלום, ובלעדיהם ובלעדי סבא וסבתא מצד אמא- לא הייתי איפה שאני היום".   

-מעוניינת להתנסות שוב בריאליטי מוזיקלי כמו "הכוכב הבא?"

"אתה לא מבין כמה הציעו לי לגשת לאודישנים!, אבל נמנעתי מזה".

-למה?

" כי הבנתי שזה לא נכון לי כרגע, ובגלל שאני רוצה להתמקד נטו במשחק. אני תשמע, אני אומנם גם שרה, כותבת, מלחינה, פסנתרנית, מתופפת ויודעת שאפשר לשלב בין המשחק לשירה, אב אני כרגע מרגישה שצריך לתת שם פוש, כי בשביל זה למדתי שלוש שנים ועדיין הכל טרי מהבחינה הזו. אני גם חולמת להקים תיאטרון משלי שאזדקן בו ואוכל גם לביים, גם לשחק וגם ליצור. מה שכן, המוזיקה תמיד תהיה חלק ממני, ואספר גם שאני עובדת על אלבום ראשון עם שירים שלי שעדיין אין לו שם, אבל הוא ייצא בשנה הקרובה!".

-לפני שנתיים עברת תאונת דרכים לא פשוטה. מה בדיוק קרה שם?

"הייתי בדרך על האופנוע למופע שלי ב'ניסן נתיב', וברחוב אילת שביפו בדרך לבית הספר והרי יש שם כביש עם שיפוע בירידה. כשהרמזור התחלף לירוק, הרכב שלפניי בלם פתאום, ואני במקום לבלום חזק ולעוף קדימה, בלמתי עם פנייה ימינה והכתף שלי נכנסה באדום לבן של המדרכה. הכתף נפרקה, חצי מהאצבע שלי נקטעה ותקופת ההחלמה הייתה לא פשוטה".

-כמה זמן לקח לך לעזור לעצמך?

"כמעט חצי שנה" מספרת. "תשמע, יצאתי מהתאונה הזו עם טראומה, כי בכל זאת אתה כולך חשוף, אתה רואה את המוות מול העיניים, והיום כשאני עולה על הכביש עם האופנוע, אני נוסעת על 10 קמ''ש, זה לא משחק. הקושי הגדול שלי היה: 'איך אוכל לדרבק?', 'איך אנגן על גיטרה?' ו'איך אנגן על קלידים', אבל חלק מתהליך הריפוי שלי בעצם היה לנגן עם פחות אצבע, היום אתה תרואה אותי למשל מדרבקת עם פחות אצבע".

-מה הצליח להחזיק אותך במשך כל תקופת ההחלמה?

  "האמונה שהכל משתבש לטובה ושזה היה צריך לקרות. שלא יישמע שאני מקטינה את הנזק כן?, אבל אמרתי לעצמי: 'אוקי, זה נגמר בכתף ובאצבע, אבל אני בחיים!', אז קיבלתי הרבה פרופרוציות, ואמרתי לעצמי למשל: 'אם אני צריכה לחזור לנגן עם פחות אצבע אתחיל להתאמן ואעשה את זה'.

הפיזותרפיסט  אמר לי שאני צריכה לחזק את הכתף ולהתחיל לאכול בריא כדי להשיל מהמשקל שלי, אז תפסתי שם את המושכות, ומתרגילי פיזותרפיה התחלתי לקרוא על מתכונים בריאים, לקרוא על תזונה, ללכת חדר כושר ולהתאהב בזה. מאותו הרגע, למדתי שהגוף שלי הוא בית מקדש, אז אני כל הזמן דואגת לתחזק את המכונה, איך לכבד אותה ואיך לגרום לה לפעול על הצד הטוב ביותר".

-אברג'ל סיפרה קודם שגרה ושיחקה בניו יורק. עוד הרבה לפניכן, היא גרה בבוסטון ועבודתה הייתה אחרת לגמרי, כמעט...

"עבדתי בקניון, כשמכרתי מוצרי קוסמטיקה בעגלה, והקטע הטריקי הוא שלא משלמים לך שכר מינימום, אלא שמשלמים לך לפי אם מכרת מוצר או לא בכל ה-12 שעות משמרת. האמת שכבר שם הבנתי שאני שחקנית פנומנלית וזו דרך טובה להתפתח כשחקן, כי אם למשל מכירה אחת לא עובדת לי, אולי אני צריכה פתאום להיות יותר קומית, וכשכל בן אדם עובר אני הייתי צריכה לנסות להתאים את עצמי לפרסונה. עם הזמן, הפכתי להיות מבין המוכרות הכי מובילות בחברה תוך חודשיים, והרווחתי סכומי עתק, אבל לא בזה אני מתגאה, אלא בהתפתחות שלי כלי-רון בתור שחקנית, כי שם בעצם קיבלתי את הכלים הכי טובים כדי להבין דמויות ולהבין איך לספר סיפור.

בניו יורק כמו שסיפרתי, שיחקתי בהצגת מטעם 'Off Brodway', ובנוסף לזה גם נחשפתי למוזיקה, לעולם הרוק, הופעתי שם, התחברתי לאיזה ראפר, הייתה גם מורה לתופים והתפתחתי שם ברמות. כל יום שם היה כמו הישרדות, כי עברתי שם תקופות שלא היה לי כסף לקנות אוכל, לא היה לי איפה לגור והתמודדתי עם הכל לבד. אני חושבת שהתקופה בניו יורק ביגרה אותי בעשור".

-אז אחרי שכבשת בתור שחקנית, גם את ישראל וגם את ניו יורק. מה היעד הבא שאת רוצה לסמן במפה?

"יש לי חלום להיכנס לתיאטרון 'גשר', כי אני נורא מתחברת לתיאטרון הזה, מתחברת לחומרים שלהם ומעריכה אותם, אז זה מבין החלומות הגדולים שלי. כמובן שאני רוצה לפתח גם קריירה בחו''ל, אם זה לחזור לניו יורק, להגיע גם להוליווד, ואני רואה את עצמי גם מגיעה ל'נטפליקס'.

תכננתי להגיע לחו''ל כבר אחרי הלימודים, אבל בעקבות אירועי ה-7.10 ובעקבות אירועי 'עם כלביא', משהו השתרש בי והמשפחה שלי כרגע היא ערך עליון, מה שלא ראיתי בעבר, אז אני רוצה להיות בקרבתם, להתפתח לצידה ושהם יזכו להיות חלק מההתפתחות שלי כשחקנית. המשפחה שלי חלק בלתי נפרד ממני, אני לא יכולה בלעדיה ורוצה לשמור אותה קרוב אליי. עברתי תקופה פשוטה ועברתי דברים לא פשוטים שהתמודדתי איתם, ובסופו של יום המשפחה שלי היחידה שלא שופטת אותי, היחידה שתכיל כל סיטואציה שלי, וגם עוזרת לי כלכלית לחיות בתל אביב. המשפחה שלי בהתחלה התנגדה לרצון שלי להיות שחקנית, אבל כולם השלימו שזה הדבר שנכון עבורי, הם הכי שם בשבילי, סבתא שלי גם מדליקה נרות ומתפללת לפני כל אודישן שלי, אמא שלי שואלת איך היה וכולם פשוט תמיד שם בשבילי, אז מקווה שגם כשאפתח בחו''ל הם יהיו חלק מהדבר הזה".