את השחקן ידידיה ויטל כולנו מכירים בעיקר מסדרת הנוער המצליחה "השמינייה" שבה הוא ללא ספק כבש אותנו, נכנס לנו ללב, ומאז לא יצא ממנו לרגע. כיום, ידידיה משתתף במספר הצגות תיאטרון גם למבוגרים וגם לבני נוער. אחת מההצגות שבהן הוא משתתף היא ההצגה "אף פ'ם לא", שמדברת על נער לקוי למידה. ההצגה מיועדת בעיקר לבני נוער והיא מוצגת לקהל קונה כרטיסים, בבתי ספר מול כיתות ז-יב וגם מול מורים ואנשים חינוך. 

"המון פעמים שאני מדבר עם בני נוער הם אומרים לי נו אז מה? לחצי כיתה יש הקלות והתאמות. אז נכון, כמעט לחצי כיתה יש הקלות והתאמות אבל אצל יוני, מעבר לעובדה שיש לו הפרעות קשב וריכוז מאד קשות, הוא בעיקר שונא את עצמו על זה. הוא מרגיש שהוא יותר מטומטם מכל האלה עם ההקלות, הוא חושב בדמיון שלו, במציאות שלו שהוא הכי מטומטם בכיתה, הכי מטומטם בבית ספר, הכי מטומטם בעולם והוא מאד עסוק בלהסתיר כמה קשה לו. יש לו חבר אחד טוב, יש לו הורים שמנסים לעזור לו, ומורה שמנסה לעזור לו אבל הוא נורא עסוק בלהדוף את כולם ולהעיף אותם. הוא מתדרדר בלימודים וגם בהתנהגות, הוא רב עם כל העולם והוא בורח מהבית, לתחנה המרכזית בתל אביב, המסריחה, והמכוערת, שם הוא יושב ומדבר עם הקהל. ההצגה היא דיאלוג בין הקהל לביני מתוך המקום הנמוך ביותר, המכוער ביותר והמלוכלך ביותר. אחרי כל הצגה יש שיחה שאני עושה עם הקהל, גם בבתי ספר וגם כשאני מציג אותה מול קהל קונה כרטיסים ותמיד בשיחה הזאת זה מעניין נורא לראות איך כולם מדברים פתאום על עצמם."

"יוני מרגיש שונה ודפוק בגלל הלקויות למידה שלו אבל יש לנו כל כך הרבה סיבות להרגיש דפוקים יותר מאחרים. דברים שהם כאילו סואו וואט? כשאתה חלק מאיזשהו מיעוט אתה מרגיש דפוק ועל זה ההצגה, על ההתמודדות עם התחושה הזאת ועל איזה מן מסע של השלמה שכל אדם צריך לעשות עם עצמו, ללב השלם שלו, לזה שאני מה שאני, עם הגודל שלי, עם הצבע שלי, עם הגובה שלי, עם ההפרעות שלי, עם מה שאני ממש טוב בו, עם מה שאני פחות טוב בו, זאת אומרת כל המכלול הזה, זה אני, עם זה אני מנצח וכמוני אין אף אחד אחר בעולם."

איך הגיע הרעיון להצגה כזאת?

"עבדתי עם סיון בן ישי, התחלנו לכתוב סיפורים אישיים שלה ושלי. ביחד המצאנו מן גיבור כזה שהוא נער שבורח מהבית, מאיזה גורל שכאילו נכתב לו מלמעלה ובעיקר בורח מעצמו ואז פגשנו את ציפי גון גרוס והיא כתבה ספר על ילדה שהיא לקוית למידה. אהבנו את הספר, הפכנו את הילדה לילד ואת כל העולם הפנימי שלנו יצקנו לתוך הילד הזה זאת אומרת לקויות הלמידה זה משהו שהתווסף בשלב מאוחר יותר של היצירה של המחזה הזה ואנחנו התחברנו אליו מהמקומות האישיים שלנו. זה לגמרי אנחנו, אני לא לקוי למידה אני אוהב לקרוא ולכתוב מאד, ידעתי לקרוא כבר לפני כיתה א', אבל אני מכיר המון אנשים שהם לקויי למידה מאד קשים. אבא שלי הוא לקוי למידה מאד קשה, הוא לא סיים תיכון, הוא גדל בתקופה שלא היו התאמות והקלות וזה בן אדם שהיו לו קשיי לימוד, הוא היה נחשב טיפש או עצלן וברור שהיום המערכת מאד שונה. ההצגה לא מתעסקת בהתייחסות הטכנית לאיך מתמודדים עם ההקלות במבחן, היא מתייחסת להתמודדות הרגשית שלנו עם התחושה הזאת שאני פחות טוב ממישהו אחר כביכול והיו לי כמובן את הסיבות שלי בתיכון או בחטיבה להרגיש פחות טוב מכולם או מקולקל או מעפן, דברים שלקח לי המון שנים לעבד ולשים אותם במקום שלהם אז יש לי הרבה איך להתחבר לדברים האלה שיוני עובר בהצגה."

לא קשה לשחק כמה דמויות בהצגה אחת?

"זה מאד מאתגר לשחק לבד על הבמה ולדלג בין כל מיני דמויות ומצבים שכל מה שעוזר לך זה רק תאורה ומוזיקה ואין עוד פרטנרים שחקנים ושחקניות סביבך אבל האתגר הזה הוא גם הכיף הגדול, הוא תענוג. אני משחק בהצגות רבות כבר הרבה זמן מאז שסיימתי ללמוד משחק שזה כבר היה לפני 8 שנים. עשיתי כבר המון הצגות תיאטרון והשתתפתי בהרבה סדרות טלוויזיה שאתם מכירים אבל החוויה הזאת של להיות לבד על הבמה וליצור עולם לבד זה דורש טכניקה נורא גבוהה אבל זה אימון טוב כשחקן וזה סיפוק שהוא נורא גבוה ואין אותו במקומות אחרים."

"לא הייתי עושה רק את זה"

זה יותר כיף או שפחות?

"יש דברים שזה יותר כיף בהם, זה דורש ממני רמת ריכוז כל כך גבוהה שאני מרגיש שאני בהיי מרוב ריכוז. להשתחוות לבד מול הקהל ולעבור איזשהו מסע שזה רק אתה והקהל והאהבה שלהם וההקשבה שלהם והרגש שלהם יש בזה משהו מאד מהנה. מצד שני, זה מאד בודד, אני יושב בחדר הלבשה שהקהל נכנס לאולם לבד. לא היית עושה רק את זה אני נורא נהנה לשלב בין הצגות רבות שאני משחק בהן. אני אוהב בכלל כשחקן לעשות המון דברים. גם לשלב בין עשייה תיאטרונית שזה במה וקהל מול עשייה בטלוויזיה כמו השמיניה חצויה וכל שאר הסדרות שעשיתי. כל עבודה שלי כשחקן זה מן צבע כזה שביחד נהיה קשת בענן כזאת שאני נורא אוהב אותה ואני תמיד מנסה למצוא את הגיוונים האלה."

בעקבות המסר של ההצגה הוא מספר כי הוא מקבל לא מעט תגובות מהקהל "אני מקבל הרבה מאד תגובות מקהל אחרי ההצגה הזאתי יותר מבדרך כלל. אנשים מרגישים בנוח לגשת ולדבר איתי, אם זה לדבר פנים מול פנים או לכתוב בפייסבוק. מישהו סיפר לי על הנטייה המינית שלו ועל זה שהוא יצא מהארון מול הכיתה ועל איך שזה הגיע להורים שלו ועל התחושות השונות ולמרות שיש חברים שמקבלים את זה יש חברים שלא מקבלים את זה זה כמובן עולם שאני באופן אישי הזדהיתי איתו מאד. כולם מספרים על התחושה הזאת שלהם, שהם שונים ואת הצורך הזה להסתיר את השונות. יש כל כך הרבה מה להסתיר ואולי המסר של ההצגה זה באמת שזה בזבוז זמן ההסתרה הזאת, שההסתרה מדרדרת אותנו בדרך כלל למקומות נמוכים, למרתפים המטונפים של הנפש, וגם שצריך אולי להתדרדר למרתף הכי מעופש כדי שיהיה אפשר לחשוב. רק שאנחנו ממש 'דאון' אנחנו יכולים לחשוב שניה על המציאות ואז להתחיל לשנות אותה. אני מקווה שאנשים שרואים את ההצגה ואחרי זה גם מדברים איתי יכולים לקחת תבונות הלאה."

מה אתה בא להעביר? מה המסר שלך?

"זאת שאלה קשה מה המסר שלי לבני נוער כי אני לא פוליטקאי, אני לא במפלגה ואני לא נבחר ציבור, אני שחקן ואני אמן ולכל יצירה שאני משתתף בה או עושה יש איזשהו מסר שאני תמיד מתחבר אליו, כי אם כשחקן אני לא אתחבר למסר של המחזה או של התסריט אז אני לא אוכל לשחק טוב. אם יש דבר שאני מאד מזדהה איתו והוא מאד מועבר בהצגה הזאת, זה קצת קלישאה אבל אני אומר את זה כמו שזה לקבל את עצמי כמו שאני, אני זה מי שאני, ככה נולדתי, הצורה שאני באתי לעולם זאת הצורה שבה אני אחיה בעולם הזה וברגע שאני מקבל את עצמי עד הסוף העולם בטוח מקבל אותי. לא שזה קל לעשות את זה, לקבל את עצמי כמו שאני אבל זאת משימה שאני מאמין שאפשר לנצח בה."  

אתה מופיע גם בבתי ספר, האם נתקלת במקרה שבו ילדים לא קיבלו את ההצגה?

"להופיע מול תלמידים בבית ספר, זו לא המשימה הכי פשוטה בעולם, כי כשאני מופיע בצוותא, או בכל תאטרון שאנשים קנו אליו כרטיסים זה אחרת, זאת אומרת, הם קנו כרטיס והם מעוניינים בחווית תאטרון. כשאני מגיע לבית ספר, אז המורים במערכת מכריחים אותם לשבת ולצפות בי משחק לבד שעה, זה כאילו עונש, אבל אני מאד נהנה מהאתגר הזה. הרבה פעמים אני מרגיש איך בתחילת ההצגה, כולם זזים בכיסא בקטע של מה עכשיו הצגה ויש את אלה שמתרגשים שזה ניני מהשמינייה, אבל לא כולם, ויש פה משימה של לקנות את הקהל שלך, ואני מאד נדלק מהאתגר הזה. בסופו של דבר, כשזה אני לבד מדבר אל הקהל בעיניים, אין להם לאן לברוח,מי שזורק איזו הערה, או שאני רואה שהוא לא מרוכז, אני ישר מסתכל אליו בעיניים ומדבר אליו, וזה קצת משתיק את כולם, ומייצר איזשהו ריכוז והקשבה, וההצגה הזאת היא בעצם דיאלוג, דיאלוג אמיתי, בין קהל לשחקן. זה לא שיש תפאורה, תאורה ודברים יוצאים ונכנסים או קרנבל שלם, שבעצם נותן את האפשרות להתנתק מהקהל, פה זה ממש לב אל לב, עין אל עין."

הוא מוסיף ואומר "אני מרגיש שאני ככה, מוציא מהלב אגרוף, ותופס לכולם בחולצה וגורם להם להקשיב לי, וזה האתגר שלי כל פעם מחדש. אני מקווה, שיש הרבה חבר'ה בחטיבות ובתיכון, שאמרו לעצמם בהתחלה יואו למי יש כוח להצגה באמצע היום ואחרי שהם ראו את ההצגה אמרו "וואלה, היה מגניב", וגם כאלה תגובות שמעתי, כל מיני בנים, הבנים של הכיתה שעסוקים בלהיות יותר מגניבים, וכשבאים אלייך עם התגובות האלה אתה אומר לעצמך, וואלה ניצחתי וזה מאד מספק. אם יש מקום שהתאמנתי בו על זה, זה הצבא. אני שירתתי בצה"ל בתור שחקן בתיאטרון צה"ל, ובתיאטרון צה"ל זה יותר גרוע אפילו מבית ספר, זה חיילים, מוצבים ובסיסים, שעכשיו הושיבו אותם, הם לא בחרו בזה הם חייבים לראות הצגה של תאטרון צה"ל, וכול מה שהם רוצים זה ללכת לישון, כי הם עובדים כמו מטורפים, והם מחרפים את נפשם, ובמקום ללכת לישון הם צריכים עכשיו לראות הצגה. זאת אומרת, שזה היה קהל שהיה עוד יותר קשה לקנות, מאשר תלמידים בבית ספר. מה גם, שהם קרביים והם באים לראות את הג'ובניקים שמשחקים מולם במדים ירוקים מצוחצחים. אז אם אז, כבר בצבא הצלחנו, אני וחבריי לתאטרון צה"ל, לשבות את החיילים, עכשיו לשחק מול תיכוניסטים זה קטן עליי."

"יציאה מהארון זה ביטוי שקשה לי לחבב"

לא מזמן, יצאת מהארון. איך החברה קיבלה אותך?

"אני מרגיש שיש מעט לספר על זה, כי כל כך הרבה כבר דובר, ברור לי שהחיבור שלי להצגה הזאת, הוא גם דרך העולם הזה, וברור שהחוויות שאני חוויתי בתיכון, בזמן גיבוש הזהות המינית שלי, זה החוויות שיוני גם חווה פה, זאת אומרת זה בן אדם שהזהות שלו היא סביב משהו שהוא חווה כמקולקל, יוני חווה קלקול סביב הקושי שלו ללמוד, והתחושה הזאת שהוא מטומטם. גם אני הרגשתי מקולקל, או פחות רגיל, כשהתחלתי לגבש זהות מינית אחרת משאר הילדים בשכבה שלי. איך החיים שלי עכשיו השתנו? הם לא באמת השתנו כי יציאה מהארון, שזה ביטוי שקשה לי לחבב, זה דבר שכבר עשיתי לפני שנים, ואני חי כבר המון שנים מאד מאד בגלוי, מול המשפחה שלי ומול כל מי שמכיר אותי. זה שלאחרונה זאת הייתה הפעם הראשונה שזה דובר בה בתקשורת, בכתבת עיתון זה רק מקרה, זאת אומרת, זה רק כי במקרה ריאיינו אותי לעיתון."

הוא מוסיף "אני חושב שהיה פה איזשהו תהליך של הבשלה, אבל בואי נגיד ככה, לפני שנה לא היה ריאיון גדול לעיתון, ולא היה תפקיד גדול בתאטרון שזימן ריאיון בעיתון, והיה לי ברור שאם היו מדברים איתי על עצמי בעיתון אז אין לי שום דבר להסתיר. אז יש פה תהליך של הבשלה אבל יש פה גם עניין של תזמון מוזר. אז אני מקבל הרבה פניות מקהילת הלהט"ב, גם בנים וגם בנות, שאולי גדלו עליי, בשמינייה לדוגמה. אני מודה שלפעמים זה קצת מביך, כי אחרי הכל אני לא פסיכולוג, ואיך לי שום הכשרה להכיל את התהליכים שעוברים אנשים זרים, אבל אני יכול לשמוע, ולענות על זה בעיקר דרך זה שאני שחקן, פחות בתור פסיכולוג."

אתה חושב שעצם זה שיצאת מהארון בכתבה גדולה, נתנה לך את האופציה לקבל יותר תפקידים, או דווקא משהו שפסל לך תפקידים מראש?

"האמת שקשה לי לראות קשר בין הדברים. אני חושב שהשחקן שאני, זה השחקן שאני, שזה גם הבן אדם שאני. אני גם חושב שזה נכון לגבי כל אמן. איך שהאופי שלהם מתבטא באיך שהם משחקים, באיך שהם שרים ומנגנים, באיך שהם מציירים, ובן אדם שהוא אמיתי, ומחובר לעצמו, אז גם האמנות תהיה מחוברת לעצמה. כתוצאה מזה, היצירה נוצרת יותר מעניינית ויותר מרגשת."

לא מזמן, אושרו הנישואים החד מיניים בארצות הברית, מה דעתך על זה?

"אני חושב שזה מאד משמח ומאד מרגש. ולצערי לתחושתי אנחנו די רחוקים מזה. אבל, ההיסטוריה יודעת להפתיע."

בשנים האחרונות אתה עוסק יותר בתאטרון מאשר בטלוויזיה, איך זה היה לעשות את המעבר הזה?

"אני עושה תיאטרון מאז שאני בן 13, כלומר למדתי חוגי תיאטרון, שיחקתי במופעים, בגיל 16 שיחקתי בהצגת תיאטרון. תיאטרון זה משהו שאני עושה מאז ומתמיד, והטלוויזיה קרתה לי די במקביל לזה. צילמנו את השמינייה, ובמקביל למדתי משחק בניסן נתיב, מיד כשסיימתי ללמוד בו, נכנסתי לתאטרון. כשצילמנו את "תמיד אותו חלום" או "חצויה", במקביל שיחקתי בתיאטרון. בעצם לא התרחש שום מעבר, ובשנה האחרונה בעצם קיבלתי תפקיד מאד גדול וכיפי בתאטרון, במחזה של 'שבטים'. אני מאד מאד אוהב להיות על הבמה כל ערב, כי זה הלחם והמים של השחקן, זה ללכת לעבודה, שחקן צריך לשחק, ולשחק רק בטלוויזיה, זה לשחק רק בתקופות מסוימו. במקביל לעשייה טלוויזיונית אני עושה הרבה תיאטרון, זה גורם לי כל יום להיות בפעולה, זה מרגיש כאילו הגוף נשאר בכושר כל הזמן, וזה לגמרי מחזק את האהבה שלי לתיאטרון."

ומה יותר כיף לך, לצלם סדרה ולקבל את התגובות עליה אחרי הרבה זמן, או שדווקא מחיאות הכפיים של הקהל מיד בסיום ההצגה?

"אני קצת מכור לשניהם. אני מאד מאד אוהב את שניהם. אני מאד אוהב את השקט הקדוש הזה של סט צילומים לסרט או סדרה, את התחושה הזאת של המאה אחוז ברגע, את האינטימיות, ולראות את זה שנים אחר כך ולקבל תגובות אחר כך. מצד שני, הפידבק המיידי של קהל אחרי הצגה, כשהקהל מוחא כפיים, וניגש אלייך אחרי ההצגה ומפרגן ומחבק, זה לא דומה לפידבק של קהל של טלוויזיה, אז כשיש את שניהם זה הכי טוב."

כידוע, מופע הפסטיגל בחנוכה, הוא המופע הכי מדובר שיש, שבו משתתפים בדרך כלל כל כוכבי הילדים. ויטל עד היום עדיין לא השתתף בפסטיגל והוא מספר כי זאת רק מקריות "זה לגמרי עוד יכול לקרות. תראי, מותק של פסטיבל שעשיתי לפני שנה, הייתה חוויה נורא כיפית, לא האמנתי שאני אעשה דבר כזה קודם, להופיע 360 מעלות, בנוקיה, באולם גדול, זה בעצם בדיוק באותו גודל של פסטיגל, אולי פחות הופעות, וללא ספק ההופעה של מותק עשתה לי חשק, בטח. זה בעיקר כיף, זה קהל, קרנבל, צבעוני, זה מופע. אני לא מביא שם לידי ביטוי את כל היכולות שלי, אבל יכולות מסוימות כן, ואני אשמח מאד לעשות את זה ולדעתי זה עוד יקרה."

ומה עם קולנוע?
"קולנוע זאת התשוקה האמיתית שלי, זה באמת חלום יותר גדול שלי מדברים אחרים. אם היית שואלת אותי מה הדבר שאני הכי רוצה שיקרה עכשיו, זה קולנוע. ששיתי מעט בקולנוע, ואני מאוד אוהב את העולם הזה, אני גם אוהב לראות סרטים, רואה מלא מלא סרטים, ואני מאד מקווה להיות מלוהק לסרט קולנוע, זה אחד החלומות שלי, ומי יודע אולי עוד לפני שאני אהיה מלוהק לסרט קולנוע, אני אכתוב סרט קולנוע."

"אני מאד מאמין בהקשבה לעצמי"

אתה רואה את עצמך כותב משהו? הצגה או סרט קולנוע?

"אני חושב ששחקן ששורד הרבה שנים במקצוע הזה, זה בן אדם שהוא יוצר. זאת אומרת, מישהו שרק מחכה שתפקידים ידפקו לו על הדלת באופן פסיבי, אז יכולים לקרות לו דברים מדהימים, אבל יש לזה גבול. מי שיוצר לעצמו את המסגרות לשחק ולפרוח בהן, מישהו שיש לו מה להגיד לעולם, זה מישהו שיראו בדרך כלל יותר זמן על הבמות ואני מרגיש שיש לי המון מה לספר. אני גם מאד אוהב לכתוב, אני כותב מאז שאני ילד, תמיד כתבתי. אם זה לעיתון בית הספר, אם זה לאתר אינטרנט שאחר כך הייתי כותב בו, בתקופת הצבא הייתי כותב, אם זה טור בעיתון שהייתי כותב במשך שנה. אני מאד רוצה לשלב בין אהבת הכתיבה שלי לאהבת הקולנוע שלי, וזה דבר שאני עובד עליו האמת. אני יכול לספר בסוד שאני מתחיל ללמוד כתיבה תסריטאית שנה הבאה ומאמין שיקרו דברים מרגשים בתחום הזה."

אפשר להגיד שאתה כוכב ילדים ונוער. היית רוצה להגיע גם לעולם המבוגרים?

"אני פחות מאמין בלעשות מעברים, אני מאד מאמין בהקשבה לעצמי, מתוך ידיעה שהמעברים בחיים קורים באופן טבעי. אני נורא אוהב לשחק, לכתוב וליצור כלומר קולנוע, טלוויזיה ובמה. לילדים, מבוגרים, נשים וטף, לכל מי שיצפה, אני נטול העדפות באופן גורף, כל עוד אני בא לידי ביטוי, כל עוד אני משחק, כל עוד הלב שלי נמצא בחוץ על הבמה, בין השורות, מול המצלמה, אני מרוצה. אם הקהל בן שנה או בן מאה שנה, זה לא משנה."

אם הייתה לך אפשרות לשנות משהו שעשית בקריירה שלך, היית עושה זאת? 

"להתחרט על דברים זה נראה לי הבזבוז זמן הכי גדול בעולם ככה שאני אפילו לא נכנס לזה."

כולנו מכירים אותך בתור ניני מהשמיניה, עדיין אתה הולך ברחוב וקוראים לך ניני או שזה משהו שכבר השתנה עם השנים?

"אני נדהם לגלות כמה זה לא משתנה עם השנים. כנראה שלשחק בשמינייה, מעבר לעובדה שזה אחד הדברים הכי נפלאים שקרו לי בחיים, הייתי בזמן הנכון במקום הנכון, ביצירה. כי היא הייתה סדרת הנוער הראשונה אז בטלוויזיה, שלא כמו היום הטלוויזיה מלאה בתכנית כאלו אם זה גאליס או שכונה, החממה. אז לא היה כלום, השמינייה באה לתוך חלל ריק, וזו חתיכת יצירה היסטורית במובן הזה. אני מרגיש איך עכשיו ניגשים אליי גם ילדים שראו לפני שנה את העונות החדשות ורואים בויאודי, וניגשים אליי גם הדור השלם שראו את השמינייה ב2006, שהם היום בני סביבות 22-23. זה כמו שבאתי פעם עם האוטו לתחנת דלק והמתדלק אמר לי "וואי גדלתי עלייך", מלצרים במסעדות אומרים לי את זה, וזה מאד מרגש לראות שדור שלם גדל על השמינייה."

היו מקרים מוזרים שקרו לך עם מעריצים?

"נראה שכשמי כן אני. ידידיה אני ידידותי, אנשים שהם מעריצים קבועים, אני פשוט נוטה נורא להתיידד איתם. זה לא כזה שווה להיות מעריץ שלי כי בסופו של דבר כבר לא מרגישים מעריצים, מרגישים ידידים. האפקט הזה של הריחוק לא מספיק מתקיים איתי, כי מי שבא פעם שנייה ושלישית וחמישית להצגה שלי, אז בסוף כבר מכירים. אני אוהב לזכור פרצופים, אז כל מושג ההערצה הוא מספיק מוזר בשבילי, אני נהנה לפזר אותו ופשוט להתיידד עם המעריצים שלי."

אתה נורא פעיל בפייסבוק ובאינסטגרם ועם דפי מעריצים. למה כל כך חשוב לך לשמור על קשר עם המעריצים שלך?

"כשאני הייתי קטן, הערצתי נורא כל מיני כוכבות וכוכבים, כמו בוורלי הילס, שהייתה אז הסדרה הכי נצפית. הייתי ממש מעריץ של מיכל ינאי, היום אנחנו כבר חברים ועובדים ביחד, אבל הייתי ממש מעריץ מטורף שלה. תחושת האי נגישות הזאת היא כל כך מתסכלת. ברור שיש לי חיים פרטיים ואני שם גבולות מאד ברורים לכל מה שקשור לפרטיות שלי, אבל איזה כיף שיש רשת חברתית ופייסבוק, ואני יכול לעדכן על דברים שאני עושה, ואנשים יכולים לכתוב לי את מה שעל ליבם, ומה שהם הרגישו כשהם ראו פרק כזה או אחר, או הצגה כזאת או אחרת, הם יכולים להתייעץ איתי וכשאני יכול ואני רוצה אז אני מגיב. חשוב לשמור על קשר כי אני חושב שזה מה שאמן עושה, גם שאני משחק אני שומר איתם על קשר, אז הפייסבוק הזה זה עוד איזשהו צעד של קשר. כשעושים את זה במינון הנכון זה מאד כיף ומאד כיף לקבל פידבק." 

איפה אתה רואה את עצמך בעתיד?

"יש הרבה חלומות ופנטזיות על העתיד, החיים מלמדים אותי שמה שהכי חשוב זה להתרכז בהווה. לחיות אותו עד הסוף, והעתיד פשוט קורה כמו שהוא אמור לקרות. אני מאד רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה, מאד רוצה לקבל את התפקידים הנכונים כשחקן, מאד רוצה לשחק בקולנוע כמו שסיפרתי, מאד רוצה לשחק תפקידים מעניינים בתיאטרון, מאד רוצה לפנות לילדים ולמבוגרים ומאד רוצה לכתוב. יש לי חלום לכתוב סרט, יש לי חלום לפתח סדרה, יש לי חלום לביים גם הצגה, יש חלומות. הם רשומים על פתק קטן בלוח שעם. אני לא עושה מהם יותר מדי או-אה, רק רוצה להזכר בהם מדי פעם, וחי את החיים."