
שגיא ברייטנר על השכול: "תנו למחשבה עליו להחיות אותו"
את שגיא ברייטנר כולנו מכירים מהטלוויזיה ומהרשתות החברתיות. היום (ד'), יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ברייטנר משתף אותנו בעוד פיסה מחייו - בשכול הפרטי שלו
רס"ל שמחה יצחק ברייטנר ז"ל, אחיו של אבא של שגיא ברייטנר, נפל במלחמת יום הכיפורים. שגיא ברייטנר שוחח איתנו על הדוד שלא הכיר, מהו בשבילו יום הזיכרון ועל הצלקת העמוקה שנותרה.
עוד תכני זיכרון בפרוגי:
מה מסמל בשבילך יום הזיכרון?
"בסופו של דברים יש הרבה ימים; יום הזיכרון, יום העצמאות, השואה... כל הימים האלה נועדו לעצור לרגע את שגרת החיים היומיומית שלנו, לצאת מהסדר הרגיל של החיים ולעצור לחשוב על משהו שהוא מספיק גדול ומספיק משמעותי – לתת לו התייחסות ומקום מיוחד בחיים המאוד גדושים שלנו. יום הזיכרון בפרט, הוא בעצם יום שבו אנחנו עוצרים לרגע את הכל, ומוקירים תודה לכל אלה שהקריבו את חייהם כדי שהמדינה הזאת תתקיים ושנוכל לחיות פה". ברייטנר הוסיף על חוויותו האישית ביום הזה ואמר "הוא תמיד היה משמעותי עבורי. בגלל השכול של אבא וסבתא שלי, תמיד הייתי בטקסים, אבא שלי היה נואם ומרגש אותי בכל פעם מחדש".

יש איזשהו שיר שאתה תמיד שומע ביום הזה, שגורם לך להתחבר יותר?
"השיר שהכי השפיע עליי הוא 'עוז' של עידן חביב. זה שיר שמרסק אותי לרסיסים, מבחינתי זה השיר שמסמל עבורי את יום הזיכרון. פשוט מרסק".
משפחתו של שגיא ברייטנר שכלה את אחיו של אביו, שמחה יצחק ברייטנר, אשר נהרג במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973 כשהוא רק בן 18, לאחר שטיל נ״ט פגע בטנק שעליו נהג. שגיא ברייטנר הכיר את המושג שכול מקרוב כבר מילדתו, ואפילו הנציח בעצמו את הדוד שלא הספיק להכיר.
"דוד שלי נהרג לפני כמעט 50 שנה. אני מעולם לא הכרתי אותו וגם אף אחד מהאחים שלי, אבל גדלתי לאבא שהוא אח שכול, ולסבתא שהיא אמא שכולה. אני זוכר את עצמי בתור ילד - אני ראיתי את אבא שלי כאבא מאוד קשוח, איש עבודה, רציני, אבל מספיק שלרגע היו מדברים על אחיו, על השכול או על משהו שקשור ליום הזיכרון, אלה היו הפעמים הראשונות בהן ראיתי את אבא שלי עם דמעות בעיניים ומרוסק". ברייטנר הוסיף וסיפר על הדרך המיוחדת בה אביו בחר להנציח את האח שנהרג "בשם שלי יש את ראשי התבות שלו, קראו לו שמחה יצחק, לכן בכל השמות של הילדים של אבא שלי יש את האותיות ש, ו-י: לאח שלי קוראים שי, לאחיות שני ושלי, ואני שגיא. אנחנו ממש נושאים את השם שלו איתנו".

יש טקס או מסורת שאתם עושים בכל שנה לזכרו?
"בערב יום הזיכרון אנחנו מגיעים לטקס בקיסריה. הרבה פעמים אבא שלי גם נואם ובשנה שעברה גם אני עליתי להקריא. אבל מלבד זה, בכל שנה אנחנו מקיימים בתאריך ב' ראש השנה, טקס לזכרו. לפני שדוד שלי נהרג, הוא טייל עם חברים בנחל יהודיה בתאריך הזה, ולאחר שהוא נפל הם החליטו להפוך את הטיול הזה לטקס. מאז בכל שנה באותו תאריך כל החברים והמשפחה עושים טיול בארץ ישראל ולאחר מכן טקס לזכרו. הדבר הזה הפך למסורת בת יותר מ-40 שנה - אני גדלתי לזה. הייתי בטקס כשהייתי בן שנה, בתור תינוק, וגם היום, אחרי 25 שנה אני מגיע לטקס. כל שנה מתאספים כבר כמעט ארבעה דורות שאפילו לא הכירו אותו, אבל מגיעים לטקס, מטיילים בארץ עם כל החברים והמשפחה ומנציחים את שמחה יצחק בצורה הזו".
למרות שלא הכרת אותו, יש לך הרגשה שהחיבור שלך קצת יותר אישי ביום הזיכרון?
"אנשים שוכחים לפעמים שיש את החללים ויש את המשפחות שלהם, שנושאות צלקת מאוד עמוקה. אז אמנם אני לא הכרתי אותו, אבל הכרתי את הצלקת העמוקה שיש לאבא שלי ולסבתא שלי. למרות שעבר כל כך הרבה זמן מאז, אני עדיין מרגיש שאני גדלתי לסוג של אווירת שכול, ואני מרגיש שאני מכיר את זה יחסית יותר מקרוב בגלל המשפחה שלי".

ישנם הרבה דיונים על המעבר המהיר בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה לבין יום העצמאות. אתה חושב שהמסר של יום הזיכרון מתפספס אצל בני הנוער?
"זו שאלה שהיא מאוד קשה. אני אישית חושב שהסימבוליות מיום הזיכרון והמעבר ליום העצמאות היא סימבוליות מדהימה, זה מה שמייצג אותנו כעם ישראל – אווירת השכול ביחד עם העצמאות שלנו, זה שני דברים שמשתלבים יד ביד. אני חושב שהכל עיניין של חינוך, ההורים צריכים לבוא ולדבר על זה יותר. אני חושב שהטלוויזיה והתקשורת מדברות על זה המון, זה מקבל המון במה ונוכחות. אני יודע שיש כאלה שלא מתחברים וחושבים שצריך להפריד לפחות ביום אחד בין לבין, אבל אני מדבר בתור מישהו שלא עבר שכול קרוב מאוד".
מה תרצה למסור לבני הנוער שיקראו את הראיון איתך לגבי היום החשוב הזה?
"אני חושב שהמשפט שהכי טבוע לי כשמדברים על יום הזיכרון הוא של קרלוס רואיס סאפון מספרו "צלה של הרוח", הוא רשם "כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים", ולדעתי זה פשוט נכון. כל עוד מישהו מדבר, זוכר ומספר סיפורים - אותו בן אדם חי במחשבות שלנו ובדימיון שלנו. כדי שאותם חללים שנפלו ימשיכו לחיות בראשנו ובדרך החיים שלנו, חשוב מאוד לשמוע, לדבר ולספר. אז מעבר לטקסים ולדברים הציבוריים, אני ממליץ לדבר עם משפחה שכולה ולהתחבר לחלל אחד – להכיר את הסיפור שלו ולזכור אותו. שומעים המון המון סיפורים ומקרים, תזכרו לפחות אחד - את הפנים, השם והסיפור. תנו למחשבה עליו להחיות אותו".
|