סבו של קווין רובין, שלמה דידי פרידפרטיג, לא הספיק להכיר את הנכד שהפך לכוכב של מדינה שלמה. בעקבות יום הזיכרון, שוחחנו עם קווין רובין ואימו קרן על השכול, הדימיון בין קווין לסבו ומה היה אומר לו אם היה פוגש אותו.

שלמה פרידפרטיג, נפל במלחמת יום הכיפורים. הוא היה בן 34  במותו והשאיר אחריו אלמנה, ילד בן שמונה ואת אמא של קווין, קרן, בת הארבע. פרידפרטיג ספג, אחרי שבועיים של מלחמה, רסיס לבטן בזמן שהוא ניסה להכניס פצוע אחר לאמבולנס ומת. קרן, אימו של רובין, סיפרה לנו על הזיכרונות מאותה התקופה.

"הייתי בת ארבע, הוא נהרג יום אחרי יום ההולדת שלי. אני זוכרת שחזרתי מהגן, אני זוכרת שהחזירו אותי מוקדם והיו המון אנשים בבית. אמא שלי הלכה איתי ושאלה אם אני יודעת מה זה "מת" - אמרתי לה שכן, 'כשדורכים על ג'וק והוא לא זז יותר'. אז היא אמרה לי 'כן, אבא מת. גם אם אנחנו מאוד נרצה הוא לא יחזור'. אין לי זיכרון ברור מלפני זה ואפילו מאחרי, אבל זה משהו שממש חרוט לי בזיכרון. כמה שבועות לאחר מכן קיבלנו מכתבים שהוא כתב לנו לפני מותו, ביניהם היה מכתב בו שממש זכור לי. הוא ביקש לחכות עם חגיגות יום ההולדת שלי, כי אני הייתי קטנה ולא הבנתי, הוא רצה לחגוג לי כשהוא יחזור. הוא מעולם לא חזר".

היא מוסיפה ומספרת על סגירת המעגל שעברה "הקטע הכי מוזר בסיפור הזה, זה שהיום, 46 שנה לאחר מכן – חלק מהעבודה שלי היא להנחות קבוצות של קצינות ומש"קיות נפגעים במערך הנפגעים בצבא (מערך הנפגעים עוסק בין היתר בטיפול במשפחות השכולים). הדבר הזה היה מאוד מוכר לנו בבית ופתאום אני מתעסקת עם זה מהצד השני".

את חושבת שיש דימיון בין קווין לבין אביך ז"ל?

"אני לא יודעת אם אני זוכרת אותו או זוכרת מהסיפורים שלא הפסיקו לספר. אני יודעת שאם הוא נשאר בחיים הוא היה סבא ואבא הכי משוגע ויוצא מן הכלל שיש. כל הזמן מזכירים ואומרים שקווין לקח מאבא שלי את זה שהוא כל הזמן מחייך וחבר של כולם. אמא שלי (סבתא של קווין) אומרת שזה עבר בגנים, כי כל הילדים שלי חברותיים אבל אצל קווין זו איזשהי תכונה בולטת מאוד. הוא פשוט מוקף באנשים ומקסים בדיוק כמו שאבא שלי היה". 

מלבד הדימיון והסיפורים בהם משתפת קרן, היא החליטה להנציח את אביה ז"ל בדרך מיוחדת.

"לבן הבכור שלי, שון, הוספתי את השם האמצעי שלמה על שם אבא שלי, ולבת האחרונה שלי קראתי דידי - כי באיזשהו שלב בחייו של אבי, מישהי קראה לו 'דידי' כי הוא היה הידיד של כולם. גם על הקבר שלו רשום 'שלמה דידי פרידפרטיג'. התחלתי את הילדים שלי עם אבא שלי וסיימתי אותם עם אבא שלי".

קווין, אתה לא הכרת את סבך. למרות זאת, מה מסמל היום הזה בשבילך?

"היום הזה מסמל כל כך הרבה דברים. הוא מסמל את ההקרבה של החיילים למדינה, שצריך לזכור ולא לשכוח שהיום ובכל רגע נתון יש חיילים שעומדים ומקריבים אותם. צריך לזכור את כל מי שנפל והקריב את חייו בשביל שאנחנו נהיה פה ונחייך. זה יום שצריך לעצור הכל וצריך להסתכל אחד אחד ולזכור את כל מי שנפל. יש משהו בצפירה, שעוצרים הכל מלכת ונותנים לחללים את הזמן שלהם – שכל המדינה חושבת עליהם ומבינה שיש אנשים שנפלו בשביל הרגעים האלה. אני חושב שזה יום שחייב להתקיים. אי אפשר לעבור שנה בלי היום הזה.

לי יש חברים שנפלו במלחמות בזמן שהייתי בצבא. אני זוכר את הרגע שהודיעו לי שחבר שלי נפל. זה שוק. אתה לא מעכל את זה. אתה מבין רק אחרי שנה, שנתיים שיכול להיות שבזכותו אתה פה, בזכותו אתה מחייך ובזכותו יש לך חברה ומשפחה, כי הם מקריבים את הכל בשביל להציל את המדינה ובשביל כל הרגעים האלה".

אתה זוכר בתור ילד את יום הזיכרון?

"בגלל שסבא שלי נפל במלחמת יום הכיפורים, הייתי הולך לאזכרה כל שנה, וגם היום (ד') אני הולך אליה עם אמא שלי, דניאלה וכל המשפחה. אני זוכר בכל שנה את אמא שלי וסבתא שלי בוכות ואני מאוד מחובר ליום הזה. ביום הזה אני לא צריך שיר מסויים או סרט שיחבר או יזכיר – אני פשוט מסתכל על אמא שלי ורואה את הקושי בעיניים שלה, זה מספיק לי. אני יודע שכשקשה לה, היא תמיד מסתכלת למעלה ואומרת 'אבא אני מקווה שהכל בסדר ושאתה שומר עליי'. אני חושב שזו דרך חיים, הבנתי את זה כשהייתי ילד ואני מבין גם עכשיו. חשוב לי לראות את אמא שלי מאושרת, אז כל דבר שאני עושה זה רק בשביל שהמשפחה תהיה מאושרת. אין מה לעשות, נולדתי לתוך זה".

קרן, בתור בת לחלל צה"ל, ישנם הרבה דיונים על המעבר המהיר בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה לבין יום העצמאות. את חושבת שהמסר של יום הזיכרון מתפספס?

"יחד עם הבעיתיות של זה אני חושבת שיש משהו מאוד חשוב במעבר. הרי כל הזמן אומרים ש'במותם הם ציוו לנו את החיים', אז אני חושבת שהמעבר הזה פשוט מחייב. אני כן מזדהה עם זה שלילדים זה אולי יותר קשה. הבת שלי היום אמרה לי 'אמא זה בסדר שאני חושבת על מה אני הולכת ללבוש בערב?', יכול להיות שזה משהו שעובר עם הגיל. בשבילי באותו יום - אני עומדת מול הקבר של אבא שלי, כל הילדים שלי סביבי ואני בוכה, ובדרך חזרה הביתה הם נורא עדינים איתי, ואני תמיד אומרת להם 'נו מה הקטע? נגמר, זהו' לי זה נגמר באותו רגע". "זה נכון" עונה לה קווין "את בוכה ואז את אומרת לי זהו אני בסדר".

"אני מקווה שהילדים והנוער מבינים את זה, גם אחרי שמישהו נופל או משהו כזה קורה – חייבים שהחיים ימשיכו, כי אז אתה נכנס למעין מרה שחורה ואי אפשר להתקיים". הוא מוסיף "הם עשו את זה בשביל מטרה מסויימת, הם עשו את זה בשביל שהמדינה תגיע לגיל 71, 72, 73... מבחינתי המעבר הזה מסמל שזה לא קרה סתם, שהם לא מתו לחינם - אבל זה גם מאוד חשוב לערוך את הטקסים באותו יום בהם מקריאים את שמות הנופלים, מקדישים להם את הרגע הזה, חושבים עליהם ורואים את התמונות שלהם כדי באמת להעביר את המסר. זה חשוב, דברים כאלה לא משנים, המילה 'יזכור' זו מילה שלי חקוקה בראש מילדות".

אם היית יכול לראות את סבא שלך, מה היית מוסר לו?

"הייתי אומר שכל הזמן אומרים לי שאני דומה לו, להכיר אותו, לדעת אם הוא צוחק כמוני, איך הוא מדבר. מעניין אותי אם הוא היה גאה בי, בדרך שלי ובמה שאני עושה בחיים כי זה מאוד חשוב לי. וגם לבני נוער אני רוצה למסור - שזה יום חשוב, צריך לקחת רגע לעצמך ולהבין שזה לא צחוק, שיש אנשים שהקריבו את החיים שלהם".