אם תשאלו את ההורים שלכם, בטח הם יספרו לכם שבשנות השמונים, חוץ מערוץ 1 והערוץ הירדני, פעלו בארץ רשתות כבלים פיראטיות בהן יכלו הוריכם לצפות בסרטים ותוכניות מחו"ל בתשלום חודשי קבוע. 

בראשית שנות השמונים, החליטו מספר תושבים במספר ערים ברחבי הארץ, להקים רשתות כבלים עצמאיות. השיטה הייתה פשוטה למדי: כל תושב שרצה לשדר שידורים, התחבר באופן פיראטי באמצעות כבלים לגג הבניין שביקש את השירות, וככה רושתו לעיתים גם רחובות ושכונות שלמות בערים שונות בארץ. 

בין התכנים ששודרו יכולתם לצפות בסרטים מחו"ל ומהארץ ובחלק מהערים, אף שודרו כמה ערוצים במקביל. המימון לרשתות היה באמצעות מפרסמים מקומיים ששילמו כסף על פרסומות לא מקצועיות ששודרו בין התכנים בערוצים וכן מדמי שימוש ששילמו המשתמשים מדי חודש. את שעות הלילה המאוחרות, ניצלו חלק מה"חברות הפיראטיות", כדי לשדר תכנים פרונוגרפיים. 

אך ברגע שנכנסו עבריינים לשוק הכבלים הפיראטיים, והעולם התחתון החל לחייב אזרחים להתחבר לשירותי הכבלים הפיראטיים; הוחלט במשרד התקשורת לאכוף את המצב ולהקים רשתות כבלים חוקיות בכל רחבי הארץ. כך צמחו להן בתחילת שנות התשעים: מת"ב, ערוצי זה"ב, תבל, עידן וגוונים. 

חמשת הספקיות, לצד ספקית נוספת באזור יהודה ושומרון, שידרו תחילה חמישה ערוצים ובהמשך גם חמישים ערוצים. השיתוף היחידי בין החברות היה רכש תכנים משותפים מחו"ל. לכל ספקית כבלים היה את האזור שלה, כשערוצי זה"ב חלשה על הדרום ועל ירושלים, מת"ב על אזור השרון ותבל על אזור הצפון. 

בסוף שנות התשעים, הוחלט לאפשר ללווין (YES) להכנס לשוק, וכעבור מספר חודשים החל תהליך המיזוג של חברות הכבלים לחברה אחת ששמה HOT. כיום, שלוש עשרה שנים אחרי, שתי החברות עדיין מחזיקות בשוק, אך בקרוב עתידות חברות נוספות להכנס לתחום התוכן הטלוויזיוני, ביניהן: סלקום ואורנג'.