לשים את הכיתוב 18+ על הלוגו של הסדרה שלך זה קצת כמו להתפשט על הבמה, פרובוקטיבי אך אפקטיבי, ו"אופוריה" עושה בדיוק את זה – מפשיטה את גיבוריה על הפרק הראשון, ממש כאילו מדובר בפרק של "סקינס" ולא בסדרה ישראלית.

השאלה שמיד נשאלת היא האם מאחורי הפרובוקציה עומד תוכן שמצדיק אותה? התשובה במקרה הזה היא לגמרי כן!

כל מערך הקידום של הוט לסדרה החדשה שלהם מדיף ניחוח פרובוקטיבי עז, ובאמת קשה למצוא נושא יותר מושך תשומת לבמהמשולש של סקס, ילדים וסמים, אך הסדרה היא הרבה יותר ממה שמבטיח הלוגו, "אופוריה" היא מסמך תקופתי מרתק ומוצר טלוויזיוני מהוקצע.

מעל הכל, אופוריה מציירת דיוקן אקספרסיוניסטי של דור ה-Y, ה-Z או איך שלא תקראו לאלו שגדלו לעולם בו החיים הם הרשת החברתית של הפייסבוק. הדיוקן של אופוריה קיצוני ושערורייתי, חד, מנוכר ולא מתפשר, וגם אם בני הנוער של היום הם לא חבורת ג'אנקיז שעסוקה באורגיות והשריית נרות גליצרין בהרואין – "אם זה מרגיש ג'אנקי מדי להזריק" (והם לא) הסדרה מצליחה להעביר משהו עמוק הרבה יותר על אודות התקופה. 

התסריטאי רון לשם לא כתב על נערים ריאליסטיים בעשור השני של האלף, אלא דימויים מוקצנים של כל מה שמייחד את הדור הזה, התמכרות לפורנו, רדיפת תהילה ודחייה (ברשת החברתית) מקבלות פנים ומבט חסר רחמים. לא במקרה מקבלות הדמויות כינויים ולא שמות.

העלילה נפתחת בצפירת יום זיכרון צורמת וסצנה שבה צעיר מעדיף לאכול פיצה ולהסתכל מהחלון על האנשים העומדים ברחוב – טריק 3, סעיף ב' הספר "הפרובוקציות של הישראלי", ובכל זאת, האמירה של יוצרי הסדרה עמוקה בהרבה. באירוע פתיחה שעובר על פני צעירים שלא עומדים בצפירה, אומר משהו על 'אובדן הערכים' הפוסמודרניסיטי של התקופה.

דור שלא צריך להלחם על מדינה, סוציאליזם או איזה עניין מפגר של מבוגרים ובעוד חלק מהסצנה נער מוצא את עצמו נבוך בצפירה, עומד עם עוזרת הבית מאפריקה כאשר היא מסתכלת,  ואז נשבר ורץ אל האסלה.

תמהיל של נעורים, מין וחומרים פסיכו-אקטיביים, גם הוא לא חידוש רעיוני גדול, והטלוויזיה הציגה בפנינו צעירים מסוממים, חרמנים ומבולבלים בערך מאז שהיא הבינה שהשילוב הטראגי הזה מצליח לרגש אותנו כל פעם מחדש, "סקינס" הבריטית עשתה זאת מעולה ולארי קלארק בנה מזה קריירה.

אבל גם כאן, נראה שהבימאית דפנה לוין לא ניסתה להמציא את הגלגל (כמו שעשתה ב"בטיפול"), אלא לייצר אחד שיסתחרר במהירות מטה, עד להתרסקות כואבת שתהפוך לכם את הקרביים. ידה המכוונת של לוין ניכרת מכל שוט, מהנוף העירוני המעוות ועד לסצנות הסקס הברוטליות בכיעורן. 

לוין בוחרת לעסוק בעולמם של הצעירים האבודים, כך שכל נוכחות של מבוגר עוברת הדרה ממוקדת. פניהם של זוג הומואים בני ארבעים שמכניסים למיטה ילד בן שבע עשרה מטושטשים להם בפוקוס המצלמה,זהו לא הסיפור שלהם, אלא שלו.

הוט לקחה כאן אולי את אחד הסיכונים הגדולים שלה, עם קאסט כמעט אנונימי (חוץ מרוני דלומי בהופעת בכורה מבטיחה), מבנה עלילתי מורכב ותעוזה שמזמן לא נראתה בטלוויזיה הישראלית. אנחנו צופים בסרט קולנוע בן עשרה פרקים.

מספיק מבט ירקרק דרך בריכת הבירה של לוין, ועוד מונולוג מהוקצע מאת לשם, והעולם נראה כה אגמומי ומנוכר שגם אנחנו שוקלים לערבב לנו צבע רהיטים, נוזל לפתיחת סתימות עם מעט מיץ חמוציות ולעוף למציאות טובה יותר - להגיע לאופוריה.