דין גרבר: "הייתי סך הכל דקל מ'כדברא', שחקן אנונימי עם בייבי פייס"
ממש עוד כמה ימים יעלה השחקן דין גרבר לבמת תיאטרון "הקאמרי" ויככב בהצגה "שלום לך ארץ" ובמחזמר "חב"דניקים" • רגע לפני שזה קורה, הוא מספר על ההחלטה לעצור את הקריירה וללכת ללמוד משחק באופן מקצועי, על המעבר לתיאטרון והאם עדיין מזהים אותו מ"כדברא"?
אם תשאלו את דין גרבר (28), הוא לא חלם בכלל להיות שחקן ולמרות זאת, כבר הספיק לקחת חלק בלא מעט סדרות כמו "כדברא", "המלאך השומר שלי" ובסרטים כמו "תמונת הניצחון" ו"פול ספיד". אבל אז, בשיא ההצלחה שלו, הוא מחליט לעצור, לחזור לגור עם אמא שלו ברמת השרון וללכת ללמוד שלוש שנים משחק, בסטודיו של יורם לוינשטיין.
עכשיו הוא עושה את צעדיו הראשונים על בימת התיאטרון "הקאמרי", בהצגה "שלום לך ארץ" של צעירי התיאטרון ובמחזמר "חבדניקים". אז רגע לפני שהפנסים יאירו עליו, תפסנו את דין לריאיון מיוחד בו משתף מה גרם לו לעזוב הכל לטובת הלימודים ב"יורם לוינשטיין", מה השתנה בחייו ואיך האנשים הקרובים אליו הגיבו להחלטה הזו.
עוד בערוץ הבידור של פרוגי:
- ציפייה מוצדקת? זה מה שחשבנו על "אופנהיימר"
- דני לשמן: "מהלך מכוון שיצר באז, הקהל חיכה להזדמנות להיזכר"
- עדי אלון: "התאהבתי במשחק, אבל אחרי הרבה שנים חזר לי הרצון לשיר"
מתי היה החיבור הראשון בינך לבין עולם המשחק?
"כשהייתי קטן, לא ידעתי שאני רוצה להיות שחקן. זה לא היה חלום שלי, בניגוד לחברים שהיו איתי בגן וידעו שזה מה שהם רוצים לעשות כל החיים. הייתי ילד שאהב לעשות שטויות וחיקויים. הייתי עושה לאבא שלי חיקויים של אסי כהן, ג'ים קארי והייתי מצחיק את המשפחה והחברים. בהמשך, הגעתי לתיכון ומצאתי את עצמי בתוך ג'ונגל חברתי, מפחיד והישרדותי של חבורות, חברים, אהבות ראשונות, גילויים, כשרונות ופחדים. דרך היומיום, בתוך הסיר לחץ החברתי הזה, מצאתי את עצמי מבין יותר ויותר מה זה משחק. בצבא התגייסתי לשריון ואחרי השחרור בתקופת צוק איתן, המלהקת אסתר קלינג זימנה אותי להיבחן לתפקיד הראשי ב'כדברא', אחרי שראתה אותי באודישנים לסדרה שליהקה בנטפליקס. שמתי לב שאני נהנה מהעשייה הזו, נהנתי ללכת לאודישנים וגם נורא קל לי ללמוד טקסטים, כי יש לי זיכרון פנומנלי וזו העבודה הכי כיפית שהייתה לי בחיים".
מה האודישן שהכי התרגשת ממנו?
"היו שני אודישנים שמאוד התרגשתי מהם. הפעם הראשונה שפגשתי את אבי נשר, הייתה באמצע הצילומים של 'כדברא 2'. הוא עשה סרט עם ג'וי ריגר ונתן גושן, בהתחלה הוא רצה לראות אותי לתפקיד של נתן ולא עיכלתי את זה, כי הייתי סך הכל דקל מ'כדברא', שחקן אנונימי וצעיר עם בייבי פייס. אבי רצה לראות אם אוכל לגדל זקן והייתי בהלם מהמעמד רק שבסוף זה לא הסתדר. מבחינתי זה היה מפגש חיובי שהתגלגל לתפקיד מתוק בסרט 'תמונת הניצחון'. אודישן נוסף היה לסרט 'שבעה ימים באנטבה', הסוכנת שלי התקשרה אלי בעשר בלילה, יחד עם המלהקת על הקו והיא ביקשה ממני לשיר שיר בצרפתית. הייתי בהלם שזה קרה בכלל, כי הייתי שחקן מאוד צעיר והמלהקת התקשרה אלי בדקה התשעים, בלי ללמוד טקסט ופשוט ביקשה שאשיר בצרפתית".
View this post on Instagram
לפני שש שנים, שיחקת את דקל לביא בסדרה "כדברא" במשך שלוש עונות. אנשים עדיין מדברים איתך על התפקיד הזה?
"האמת היא שכן וזה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. בתקופה האחרונה בחיים שלי, אנשים אומרים לי 'אתה לא ההוא מכדברא?' ואני תוהה אם אנשים עדיין רואים את זה. ילדים בחופשים, גם רואים את הסדרה עוד ב'וי או די' ונורא כיף גם לפגוש את המעריצים שגדלו על זה ופתאום הם חיילים בצבא, או חיילים משוחררים שבאים אליך ברחוב. מאוד משמח לפגוש מישהו, שבאיזושהי צורה היית חלק מהחיים שלו ושהסדרה עוד מכה גלים".
ציפית לגלי ההערצה שהיו כלפיך וכלפי הסדרה באותה תקופה?
"ממש לא. לא היה לי מושג בכלל שזה יקרה. אמא שלי מדרום אפריקה, אבא שלי מארגנטינה ובעצם גדלתי בעיקר על טלוויזיה אמריקאית, לא על סדרות כמו 'גאליס', השמיניה ו'האי'. לא ידעתי מה זה להיות ידידיה ויטל, מיכאל אלוני או עדי הימלבלוי ולא הבנתי את הקנה מידה שאנחנו נכנסים אליו. אני זוכר תקופות, שהייתי בהלם מזה שאי אפשר ללכת ברחוב בלי שעוצרים אותך, היה נורא מרגש לראות לכמה אנשים זה מגיע וזה דבר שהוא פשוט היה חד פעמי".
בעבר גם השתתפת בסיטקום "המלאך השומר שלי". עד כמה החוויה של צילומי סיטקום, שונה מהחוויה של צילומי סדרת דרמה?
"תשמע, זה שמיים וארץ. אני לא רוצה לדבר בשם כל הסיטקומים, אבל בשונה מ-'כדברא' שהייתה הפקה גדולה ויקרה שצולמה בצילומי חוץ, בשעות אור יום ועם צוות עצום, 'המלאך' הייתה סדרה אינטימית בתוך אולפן. יש משהו באולפן ומשפחתיות של הקאסט הקטן, הצוות הקטן ופשוט נכנסנו למעבדה של קומדיה. היינו משנים תסריטים, מוסיפים פאנצ'ים, עסוקים בלעשות את החומר המצחיק שיש וזו הייתה חוויה כיפית. יום הצילום היה דבר חי, כי היית מציע רעיון, היו הולכים עליו ולאט לאט דברים יצאו משליטה במובן הטוב. הצחוקים שרואים בסדרה, זה בגלל החיבוק הקסום והכל כך מצחיק שנוצר בינינו, חברי הקאסט על הסט, זה מה שהפך את הסדרה לכל כך מצחיקה וכיפית וגם הסיבה שחידשו אותנו לעוד עונה".
אחרי שקטפת תפקידים נוספים בסדרות וסרטים, החלטת להתחיל מחדש, לחזור לבית של אמא שלך ברמת השרון וללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. מה הוביל אותך להחלטה הזו?
"האמת, זה סיפור די מגניב. צילמתי את 'פול ספיד' עוד בתקופת הקורונה, כשהעולם לא תפקד. עבדנו בקפסולות, הסטים נראו אחרת, התעשייה הייתה אחרת ולא ידענו לאן זה הולך. טל גרושקה, חבר טוב שלי ששיחק איתי בסרט, אמר 'בוא נלך ללמוד ביורם' וזה הרגיש לי הבחירה הכי טבעית, נכונה והגיונית. הרי אתה נכנס לכיתה שיש בה אנשים שאני מכיר ואוהב, במקום לשבת בבית ולחכות שהקורונה תעבור. אמרתי לעצמי 'בוא ננצל את הדבר הזה כדי ללמוד עוד' וזה לא בא על חשבון האותנטיות שלך, כי כל אדם תמיד צריך ללמוד. כל הדבר הזה הרגיש לי נכון, לכן עזבתי הכל, ויתרתי על העבודה, על הזמן הפנוי וככה צללתי לשנה א'".
איך הקרובים אליך הגיבו לזה?
"ההורים שלי היו מאוד שמחים. אני חושב שכל הורה בעד שהילד שלו יחכים ויצבור ניסיון. האחים והחברים שלי לא כל כך הבינו את זה, שאלו 'בשביל מה? אתה כבר משחק, מתפרנס' ובאמת אז היו פרויקטים באופק וידעתי שיש עוד עבודה קדימה. עשיתי את ההצגה האחרונה שלי ביורם לפני יומיים והיום, בנקודת הזמן הזו, כל מי שלא הבין את הבחירה שלי אז, מבין את זה היום. הסטודיו למשחק פיתח אותי, לימד אותי דברים על עצמי ואני חושב שגם הפכתי לשחקן טוב יותר".
מרגיש שתקופת הלימודים שינתה אותך כשחקן?
"חד משמעית! תראה, אני חושב שאין דבר כזה להשתפר כשחקן ואני לא חושב, שאתה יכול ללמוד לשחק יותר טוב. אני כן חושב, שהבן אדם שאתה זה השחקן שאתה ואם אתה רוצה להשתפר כשחקן, אתה צריך להתפתח כבן אדם, להכיר את עצמך לעומק ולהבין על עצמך דברים שלא הבנת עד היום. ככל שאתפתח כבן אדם, אהפוך לשחקן טוב יותר ושלוש השנים בבית ספר למשחק, הצליחו לעשות את זה בענק. פחד קהל אין לי ולסטודיו, הגעתי ללמוד אחרי שכבר שיחקתי 4,5 שנים, אז הגעתי די מוכן, גם מבחינת הבנה במקצוע וגם מבחינת ניסיון".
במה השתנית כבנאדם?
"הלימודים הפכו אותי לבן אדם יותר רגוע, יותר שמח במנת חלקו, הרבה יותר פתוח לביקורת והרבה יותר סבלני. מה גם שהבית ספר הביא לי את המשפחה השנייה שלי, שאני מקווה שתלווה אותי כל החיים".
בקרוב אתה תיכנס לתיאטרון "הקאמרי" כשתיקח חלק בהצגה "שלום לך ארץ" ובמחזמר "חבדניקים". איך אתה מרגיש לגבי זה?
"לא רק שלא האמנתי לזה, אלא שגם לא דמיינתי והעלתי על דעתי שזה יקרה. עמית אפטה, הבמאי של קבוצת הצעירים ב'קאמרי', התקשר אלי בלי אודישן, בלי שלום אלא אמר 'ראינו אותך עובד בסטודיו ורוצים שתצטרף אלינו'. לא האמנתי לשנייה שהוא החתים אותי משנה ג'. זו אחת השיחות היותר חיוביות ושמחות שקיבלתי בחיים שלי ולא האמנתי שאעלה על הבמה הגדולה ב'קאמרי'. כיף לדעת, שהנוסחה של הסטודיו של יורם לוינשטיין עובדת".
מי ההשראה שלך בעולם המשחק?
"אבא שלי הנחיל מילדות את המסורת והאהבה הגדולה לסרטי מאפיה. כשילדים אחרים גדלו על 'פיטר פן', אני גדלתי על סרטי מאפיה וגיבורי הילדות שלי היו ג'ים קארי, שהוא וירטואוז שהעולם לא ראה, לא זכה וגם לא יזכה לאחד כזה. בעקבות המסורת, תמיד גדלתי גם על שחקנים כמו רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, מרלון ברנדו, שאלו שחקנים שעושים כל כך הרבה במשחק בלי להזיז את הגבה וזו גם רמה, שלאונרדו דיקפריו הלך בעקבותיהם והצטרף אליהם".
אחותך תניה השתתפה ב"האח הגדול", מה איתך אתה רואה את עצמך משתתף בתוכנית ריאליטי?
"לא כיום. אני מאוד מרוכז בעשייה שלי שטובה אליי ואני אוהב את זה".
View this post on Instagram
עם כל הדברים שהספקת לעשות בקריירה שלך, אילו עוד חלומות אתה רוצה להגשים?
"הייתי רוצה לשחק בח''ול. אנגלית זו שפת האם שלי, ספרדית זו שפת האב שלי ויש משהו כיף בלדבר שפות זרות, אני גם אוהב ללמוד שפות חדשות. החלום שלי הוא לשחק תפקיד עסיסי בח''ול או בארץ, אבל לגלם דמות של אדם זר שהוא לא מכאן. עשיתי את זה כבר בסרט של אבי נשר ואני רוצה לצלול עם זה יותר לעומק. בנוסף לזה, החלום שלי הוא להמשיך לפגוש ולשחק עם שחקנים שאני בעצמי מעריץ, זה כמו חלום קטן שמתגשם, בכל פעם שאני עולה על במה או מצטלם עם שחקן שאני בעצמי אוהב. מקווה שרק ימשיך ויגדל".