"יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, ואמתינו, שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם, ותמשיך שלום גדול ונפלא בעולם, ולא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה..." כך בוחרת דיקר לפתוח את ספרה, בקטע מתוך תפילה לשלום מאת רבי נחמן מברסלב. איזו דרך משונה לפתוח ספר המיועד לבני נוער, זו המחשבה הראשונית שצצה בראשי לאחר קריאת הפסקה הזו, המופיע בדף הראשון של הספר.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מסיבת הקאמבק של Oboy: כך הכוכבים הגיבו לבשורה
• עומר חזן מגיב לשמועות על הזוגיות החדשה
• קים אור אזולאי מראיינת את יוצרת "אינסטה בייב"

אביטל דיקר (53) היא סופרת ועורכת דין ישראלית, שבעבר הייתה שחקנית, ואף זכתה בפרס אופיר ובפרס התיאטרון. "השער האבוד" הוא אינו ספר הביכורים שלה, ודיקר כבר הוציאה שניים לפניו, אך זהו ספרה הראשון המיועד לבני נוער.

"השער האבוד" מגולל את סיפור חייהם של שלושה בני נוער המגיעים מעולמות שונים לחלוטין זה מזה; נערה ערבייה מוסלמית המתגוררת בירושלים, נער יהודי מתל אביב ומור הנוצרי, שאביו הוא קונסול איטליה בישראל. השקפות חייהם של השלושה שונות גם כן זו מזו, אך דרכיהם מצטלבות כשהם מוצאים את עצמם בליבו של פיגוע טרור רחב היקף שבו נפגעים מאות אנשים תמימים וחסרי ישע, וביניהם גם הוריהם. אף על פי גילם הצעיר והעובדה שהכירו את אחד מבני החבורה רק רגעים ספורים קודם לכן, נאלצים השלושה לוותר על כל מה שידעו והכירו עד כה, ולעשות כל שביכולתם על מנת להינצל ולא להיהרג.

הספר מתאר את מסע התבגרותם של שלושה בני נוער הנתלשים בעל כורחם משגרת חייהם, ונאלצים לעשות דברים שלא חשבו שייאלצו לעשות מעולם; לירות באדם בפעם הראשונה, להתגנב החוצה בשעת החשיכה, לסמוך על אדם זר שמופיע פתאום ומציע עזרה ואפילו לגנוב נשק מגופה השרויה על שפת המדרכה. שלושתם נאלצים לוותר על תמימותם ולהיחשף אל הצדדים האפלים שבעולם, וזאת לאור אותו וויכוח נושן ובלתי נפסק בין שלוש הדתות – יהדות, נצרות ואסלאם, הנלחמות זו בזו דורות על גבי דורות על אבנים קדושות, והכל "בשם האלוהים שלהן", כפי שהן טוענות.

© © כריכה: הוצאת עם עובד

הספר גורם לנו, הקוראים, להעלות ספק בכל הדברים הפשוטים שהאמנו בהם בעיניים עצומות עד היום, בכל הדברים שאמרו לנו להאמין בהם עד היום; האם כשיורד גשם השמיים באמת "בוכים" כי אלוהים כועס? האם אלוהים באמת העניש וגירש את אדם מחווה מגן עדן, כמו שסיפרו לנו כשהיינו קטנים? או אולי פשוט מדובר בנו, בני האדם, שאוהבים להקצין כל דבר ולשנותו, ובכך הפכנו את אלוהים ליצור כועס ומפחיד, שאומר "אסור" ללא הרף ורק מעניש?

ומה לגבי כל הרוע והסבל שיש בעולם שלנו? האם גם כל אלה הם מעשי ידי אלוהים? האם זו באמת אשמתו שבני האדם עדיין חומדים וגונבים, הורסים והורגים? אין זה אשמתנו בלבד, מעשי ידי אדם? הרי אלוהים מאמין בבחירה חופשית. כל אלה הם רק פיסה קטנה מאין-ספור השאלות והתהיות המתעוררות בקרבנו במהלך קריאת הספר, שאני בטוחה שלא קיים אפילו אדם אחד על פני האדמה שיהיו בידיו התשובות להן.

אילוסטרציה © צילום: Fotolia

מה שאהבתי בספר הוא האומץ והתעוזה של דיקר שלא מפחדת לגעת בנושאים רגישים ושנויים במחלוקת, שרבים פוחדים לדבר עליהם ולעסוק בהם, במיוחד מול בני נוער, משום שלרוב הם מעוררים מתח ואי-נעימויות כמו דת, אמונה, גלגול נשמות, מצב בטחוני, קיום האלוהים וכו'. היא נוגעת בנושאים הללו וגורמת לתהיות להתעורר בקרבנו, ולאחר מכן גורמת לנו לשאול את עצמינו שאלות חסרות תשובה, ובסופו של דבר גורמת לנו לפקפק ולהטיל ספק בכל הסיפורים, האמונות והדעות הקדומות שנשענו עליהן עד כה, ולא רק אנחנו, אלא גם אבות אבותינו במשך דורות על גבי דורות.

הספר כבש אותי עוד מהפרק הראשון בו תיארה דיקר כיצד מתרחש תהליך גלגול הנשמות אי שם במרומים, שאף על פי שאני יודעת שנוצר כמובן אך ורק מפרי דמיונה, הוא הצטייר בראשי באופן כה אמיתי ומוחשי, כשלפתע נדמה היה לי שדיקר חוותה זאת בעצמה, ממש על בשרה, ועכשיו, לאחר שחזרה אל עולמנו, היא משתפת אותנו בכל ממצאיה וגילוייה – והעניין קסם לי נורא. את הספר סיימתי תוך שעות ספורות, ואת סופו קראתי בנשימה עצורה, לא מאמינה שכבר הוא נגמר. הספר סחף אותי יחד איתו אל המסע המופלא שעברו אניס, ים ומור, ואני יחד איתם, ואף גרם לי לשכוח, ולו לרגע קט בלבד, את העובדה שמדובר בחבורה לא שגרתית כלל וכלל, כשמסתכלים עליה מנקודת מבט ביקורתית, נכון למציאות בה אנו חיים כיום; נערה מוסלמית אשר מנסה להציל את חייהם של תמימים וחסרי ישע הנרצחים ללא רחמים על ידי מחבלים יהודים וערבים גם יחד בירושלים, וזאת יחד עם נער יהודי ונוצרי.
הספר גרם לי להגיע למסקנה המתבקשת והכל כך פשוטה, כנה וטהורה, שהצליחה לעורר בי שביב קטן של תקווה ואמונה שאולי העולם לא כל כך נורא, אולי הוא עשוי להיות מקום טוב יותר עבורי ועבור שאר בני האדם, כי בסופו של דבר, כולנו בני אדם. וזה לא משנה במה אנחנו מאמינים או מהי הדת שלנו.