במוצאי שבת שעברה יצאתי עם אחי וכמה חברים לראות סרט בבית הקולנוע במנהטן. לאחר התלבטות ארוכה, החלטנו ללכת צפות בסרט בכיכובו של בראד פיט - "Killing them softly", "הורג אותם ברכות", בתרגום לעברית.

אין לי מושג למה השם לא היווה עבורי התראה מספיק טובה, לקראת העובדה שאנחנו הולכים לשלם ביוקר על החיסכון של רבע שעת המתנה לסרט אחר.

אחי החליט שאנחנו יוצאים לסיבוב קניות לפני הסרט, וכל אחד מאיתנו הכניס לאולם אריזת חטיפים ומשקאות בשווי עשרים וחמישה דולרים לפחות. אה, וגם בקבוק בירה של קצת יותר מליטר לכל אחד. מסתבר שזה מה שהציל אותנו.

הסרט התחיל כאשר בכיסאות האולם ישבו כחמישים אנשים בקהל, קצת מפתיע יחסית לעובדה שמדובר בסרט די חדש (חודש על המסך) בכיכובו של שחקן מוכר. תחילת הסרט עם הקטעים המרווחים התארכה מעט. אני עם האנגלית הגרועה (יחסית) שלי, השתדלתי להקשיב היטב ולא לפספס אף מילה.

עם התקדמות העלילה, הפסקתי לנסות להבין את האנגלית, כי גם אם הייתי מבין את השפה, לא הייתי מבין על מה מדובר. הפקת הסרט עלתה כחמישה עשר מיליון דולרים ותהרגו אותי, אין לי מושג למה. כנראה שהשקיעו רק בשחקנים, ואין ספק שבראד פיט איבד אצלי נקודות.

זכורה לי אחת הסצנות, שהייתי מגדיר אותה "מבט לחייו של נרקומן, על גבי מסך הקולנוע". לרגע לא הייתי בטוח אם הבירה השפיעה עליי במהירות, אך מסתבר שאכן המסך נמרח ולא הראייה שלי.

לסיכום, אני אמנם גר בניו יורק, אך חשתי חובה מיוחדת להזהיר את חבריי הישראליים, שלא לבזבז את תשעים ושבע הדקות האלו, אפשר לעשות בהן משהו מועיל יותר. אילולא החטיפים שהיו ברשותנו, אין סיבה הגיונית אחרת לכך שנשארנו חמשתנו ועוד זוג לבד באולם הקולנוע בתום הסרט.