יריית הפתיחה לקריירה המבטיחה של ספיר בן רובי החלה לפני חודש וחצי עם עליית סדרת הנוער בכיכובה - נעלמים, שמהר מאוד הפכה ללהיט היסטרי בקרב הקהל הצעיר. ספיר מגלמת את דריה, בחורה כריזמתית, סקרנית, מובילה חברתית שמוצאת את עצמה מתערבת עם החברים שלה בפרשיית המים במושב שבעקבותיה היא והם נעלמים.

עוד במדור הבידור של פרוגי:

• 50 כוכבי הנוער המובילים של ישראל
• כך יראו הסלבס בגיל 68
• ספיר בן רובי: "לא מראה את החולשות"

"אני ספיר בן רובי, בת 23, גרה בתל אביב, אני שחקנית, מכורה לעבודה, אופטימית, עצמאית ומגלמת את דריה בנעלמים, שהיא במקרה גם הדמות האהובה עליי בסדרה. יש לי בן זוג מדהים, שגר איתי באותה הקומה, באותו הבניין, דלת מול דלת ולא, אנחנו לא חולקים את אותה הדירה. זה נורא מגניב, ברגע שנגמר לי החלב יש לי תמיד למי לפנות". ככה בוחרת ספיר בן רובי להכיר לנו אותה קצת יותר מקרוב ומספקת גם קצת פרטים עסיסיים שלא ידענו עליה "הייתי פוחדת ממדרגות נעות ברמה שפשוט לא עליתי עליהן עד לגיל ממש מאוחר, משהו כמו 12. או שהייתי רצה למעליות, או שאמא שלי הייתה מרימה אותי כמו תינוקת על הידיים. אפילו עד היום, יש בי חרדה קטנה כזאת. אין לי מושג מאיפה זה הגיע, זה ממש הזוי". 

"הדחקתי את החלום שלי"

מתי הבנת שאת רוצה להיות שחקנית וזה מה שאת הולכת לעסוק בו?

"האמת שכל הזמן ידעתי בתוך תוכי שאני רוצה להיות שחקנית, אבל אף פעם לא היה לי מספיק ביטחון עצמי, ובעצם אני חושבת שפשוט אף פעם לא הייתי בשלה מספיק. הייתי ילדה די ביישנית, ככה שזה די השפיע עליי. אני זוכרת שאחרי הצבא, רציתי מאוד להיות מעצבת פנים ודי הדחקתי את החלום האמיתי שלי בעצם. הלכתי אפילו למכינה של עיצוב פנים, והבנתי שזה ממש לא הכיוון שלי. אחרי זה הכרתי את המורה שלי למשחק ניב רז, ואת הסוכן שלי רונן צרפתי, שהם שני אנשים שמלווים אותי יום-יום, באופן שוטף. התחלתי לקחת שיעורי משחק, לקחתי קורס במשחק מול מצלמה, ובמהלך הקורס התקבלתי לסדרה, מה שגרם לי להרגיש שכנראה כן יש בי משהו ואני לא סתם הוזה. כנראה שאני מתחילה להיות טובה במה שאני עושה".

את מרגישה שזה נתן לך ביטחון עצמי שלא היה לך?

"בטח. קודם כל, כשהתחלתי ללכת לאודישנים הלכתי בלי שום לימודים והכל, והבנתי שאני כנראה מפספסת משהו, שאני עדיין לא בכיוון ואני כן צריכה שינתבו אותי וידייקו אותי וזאת הסיבה שהלכתי לקורס משחק ובעקבות הקורס הזה נבנה לי הביטחון".

"תפקיד שאמור להיות שלי יהיה שלי"

את זוכרת את עצמך הולכת לאודישנים על בסיס קבוע?

"אני מאוד אשמח ללכת לאודישנים על בסיס קבוע אבל זה גם מאוד תלוי במראה שלך, ואם אתה מתאים או לא מתאים לדמות. אתה מקבל בתעשייה הזאת המון לא, לאו דווקא בהתבסס על כישורי המשחק שלך. זה תלוי גם בהתאמה שלך לשאר הדמויות, איך אתה נראה ביחס לשאר השחקנים, ועם כמה שזה נשמע קצת סטריאוטיפי, באיזשהו מקום אתה יכול להיות שחקן מאוד מוכשר ולא לקבל תפקיד מסוים כי אתה פחות התאמת בלוק החיצוני.

הייתי הולכת ללא מעט אודישנים עד שקיבלתי את 'נעלמים' ואני מאוד מאמינה בזה שתפקיד שאמור להיות שלי יהיה שלי בסוף, ומה שלא כנראה יותר מתאים לאחרים וזה באמת מה שמחזיק אותי בתעשייה הזאת עם הראש מעל המים. בסופו של דבר זה מקצוע לא קל".

יש אודישן שבגללו כמעט והתייאשת או חשבת לעזוב את תחום המשחק?

לא היה לי את הרגע שבו לא רציתי להיות יותר שחקנית, כי אחרת לא הייתי ממשיכה לנעלמים. אני זוכרת שכן היה לי תפקיד לסדרה שמשודרת עכשיו במקביל בטלוויזיה, גם סדרת נוער. אני זוכרת שעברתי כמה שלבים, וכבר הרגשתי ש'זהו, זה שלי' ופתאום ראיתי שעוד המון בנות עברו לשלבים הבאים. ואני גם זוכרת שהייתי נורא לחוצה, והתרגשתי כי האודישן הזה היה הראשון שעברתי בו כמה שלבים.

אני גם זוכרת שכשהודיעו לי שעברתי את השלב הראשון ביום הולדת שלי בשנה שעברה, וכל כך שמחתי והתרגשתי, ואמרתי לעצמי שזו מתנת היום הולדת הכי משמחת. ואז הגעתי לאודישן, ובמאי העיר לי תוך כדי הטקסט איך לשנות את המשחק והכל, וכנראה שלא הבנתי מילה ממה שהוא אמר, ואז הוא אמר לי 'טוב... תודה'. ואז הבנתי שזה כנראה לא היה זה, ולא קלעתי למה שהוא רצה. זה מבאס, כי ככל שאתה עובר שלבים באודישנים אתה מרגיש יותר ויותר שזה קרוב אליך, אתה יותר מרגיש את התפקיד בידיים, ואז כשאתה מקבל את ה'לא' זה 'לא' הרבה יותר כואב מה'לא' הראשוני. אבל זה ממש לא גרם להתייאש או להפסיק לרצות, כי דווקא רציתי מאוד להוכיח לעצמי שאני כן מתאימה למקצוע הזה"

"הייתי בטוחה שזהו, התפספס לי ואין מה לעשות, ביי ביי נעלמים"

ובאודישן של "נעלמים", הרגשת שהתפקיד הולך להיות שלך?

"הליהוק עצמו לנעלמים ארך בערך חודשיים וחצי, ואני חושבת שזו התקופה הכי חסרת ודאות שהייתה לי אי פעם, כי אתה עובר אודישן, ועוד אחד ואתה לא באמת יודע עד כמה תמשיך, אם בכלל. אני זוכרת שמהאודישן הראשון יצאתי בתחושה של סבבה, האודישן השני הלך לי על הפנים, והייתי בטוחה ש'זהו, התפספס לי ואין מה לעשות, ביי ביי נעלמים', ואז קראו לי לאודישן השלישי ובו החלטתי שאני הולכת לטרוף את התפקיד הזה לא משנה מה, נתתי בראש באודישן השלישי ומשם עוד שיחות ואודישנים ועוד תקופה ארוכה שאחרי כן הצלחתי לקטוף את התפקיד, וזו הייתה תקופה מדהימה. התשובה החיובית, כשאתה עובר אודישן היא כמו לעבור בטסט ראשון, או לקבל מאה בבגרות!".

נבחנת לדמויות נוספות?

"נבחנתי לאמה ודריה, וזה כל שנייה השתנה, פעם אמה, פעם דריה. כל הזמן זגזגו שאני אעשה את אמה, או שאני אעשה את דריה. ואגב גם כשהתקבלנו לתפקיד, גאיה גור אריה ואני, גאיה כל הזמן שיחקה את אמה, ככה שהבנתי שאני הולכת לשחק את דריה, וכשהודיעו לי את זה רשמית צרחתי מרוב אושר. ואז ירון, יוצר הסדרה, סיפר לי שגם שבוע אחרי שכבר ידענו שהתקבלנו לתפקידים, עדיין התלבטו מי תשחק את מי. עכשיו בדיעבד כשאני מסתכלת על זה, לגמרי היא מתאימה לאמה, ואני מתאימה לדריה ושיבצו בעיניי את הליהוק נכון."

"החלטתי שאני הולכת להגשים את החלום שלי לא משנה מה"

"אני חושבת שבגלל שהדמויות הן די מקבילות באיזשהו מקום, ההתלבטות הייתה כל כך קשה. אני חושבת שיש המון קווי דמיון, אבל עם זאת הן מאוד שונות, ואני חושבת שגם מבחינה משחקית הצגנו אותן מאוד שונה. עשינו ערב הקרנה של אודישנים אצלי בבית, עם רני הבמאי, וירון היוצר, וכל השחקנים כמובן. הקרנו את האודישן של גאיה לאמה, ואת האודישן שלי לאמה וזה פשוט נראה שונה לחלוטין, וזה היה ממש מצחיק לראות איך כל אחת לוקחת את זה למקום שונה לגמרי. הזדעזענו לראות אותנו באודישנים, כי היינו לא פוטוגניים בכלל, ולחוצים ברמות מטורפות. ובאמת לא הבנתי איך ירון ורני בחרו בי לתפקיד, הייתי מזעזעת".

מה את חושבת על הדמות שלך, דריה?

"מאוד התחברתי לדריה, והיה לי נורא טבעי לשחק אותה. אני מקווה שזה מתבטא בסצנות, כי יש סצנות שאני מאוד אוהבת של דריה. רובן הן סצנות שאני עדיין לא יכולה לספר עליהן, והן בעיקר מתעסקות ב'יום שאחרי' החטיפה, ומה עבר עלינו. יש סצנות בכללי שאני מדברת עם עידו, וזו בעצם הדרך שלי להראות צד יותר רגיש של דריה. אני מורידה בפניה את הכובע כי היא בחורה מאוד אמיצה. מאוד התחברתי אליה, אני חושבת שהיא דמות מורכבת ומעניינת מאוד".

את רואה דמיון ביניכן?

"כשלדריה יש מטרה מסוימת, היא לא תנוח ולא תפסיק עד שהיא תגיע למטרה הזאת, ואני יכולה גם להקביל את זה לעולם המשחק שלי. הרבה חברים זלזלו בי, והקשו עליי, ואני אמרתי לעצמי שכל האנשים מסביבי לא ידעו מה אני רוצה באמת והחלטתי שאני הולכת להגשים את החלום שלי לא משנה מה, ועובדה שאני עכשיו פה. זה נורא מקביל לדריה בסדרה, היא לא תנוח, והיא תעדיף קצת להזניח את עידו, ולפגוע קצת בחברים שלה למרות שהם חשובים לה למען המטרה והצדק. אני חושבת גם שהיא אחת כזו שלא מראה חולשות ורגשות, היא לא מראה את זה לכולם אלא שופכת את הכל ביומן, ואני לצערי גם אחת כזאת. אני לא אחת שתראה את החולשות שלה, אם זה בריבים, או סתם ביום עמוס – אף אחד לא ידע באמת מה עובר עליי וזה גם משהו שממש דומה ביננו. היא תעדיף להיות עוגן בשביל החברים שלה מאשר לשפוך את הרגשות שלה".

את רואה את עצמך שופכת את הלב שלך ביומן כמו דריה?

"האמת שלא. היא נורא אהבה לכתוב ביומן, ואני דווקא מאוד אוהבת להוציא את הרגשות שלי עם מוזיקה. לשים אוזניות, לשבת במרפסת ולשמוע מוזיקה עד שאני נרגעת. אני אוהבת את הלבד שלי".

"יש מצב שיש בי מנהיגה"

את רואה את עצמך גם כמנהיגה כמו שדריה בסדרה?

"האמת שזה סתם להחמיא לעצמי אז קצת קשה לי להעיד על עצמי, אבל אני חושבת שיש בזה משהו. אם נסתכל נגיד על תקפידי בצבא, הייתי אחראית על המון חיילים, על המצב הכלכלי והסוציאלי שלהם, והייתי נלחמת עליהם כמו לביאה מול המפקדים שלהם, על תפקידים. הייתי נלחמת מול אנשים בצבא שהם הרבה יותר בכירים ממני, ואני כולי חיילת טרייה, ואני נלחמת במה שצריך. ואני זוכרת את עצמי כן מנהיגה באיזשהו מקום בקטעים האלה. ונגיד אנחנו תמיד מנסים לארגן בקאסט ערבי הקרנה ואני זאת שתמיד מרימה בסוף, מארגנת מקומות ושעות ודואגת שכולם יבואו. ואם אני לא עושה את זה אז אף אחד לא עושה את זה אז כן, יש מצב שיש בי קצת מנהיגה".

"הייתי ביישנית וחסרת ביטחון, עד היום אני קצת כזאת"

כשהיית בתיכון, הייתה לך חבורה כמו דריה, דניאלה ושאולי?

"האמת היא, שגדלתי כל חיי בפתח תקווה, ועברתי לתיכון ביהוד כי עברנו לגור שם. לא הכרתי אף אחד, א מהחטיבה, ולא מהיסודי, וכולם כבר היו בחבורות כאלו מאוד מגובשות אז כן, הייתה לי את החבורה הזו של הבנות שהיו איתי בכיתה, אבל זו עדיין לא חבורת אמת כמו שרואים על דריה, דניאלה ושאולי. כן היו לי חברות, אבל בגלל שזה התחיל כל כך מאוחר תמיד הרגיש לי שבאתי בסוף."

את חושבת שיש לזה קשר לחוסר הביטחון שהיה לה בצעירותך?

"בטוח, כי עברתי למקום לא מוכר, אנשים שאני ממש לא מכירה. הייתי צריכה להסתגל לעיר חדשה שאני לא מכירה ולאנשים אחרים לגמרי. אני זוכרת שממש רציתי ללכת למגמת תיאטרון, ואז הבנתי שיש אודישנים מול כל הילדים מכל הכיתות. ולא הכרתי אותם והרגשתי ממש מובכת לשחק על במה מול מלא ילדים שאני לא מכירה, ואני לא יודעת מה יגידו עליי. וזה היה גיל של טיפש-עשרה ככה שכל הערה שהיו זורקים לוקחת אותך למלא מקומות. ואז הלכתי ללמוד קולנוע במקום, זה היה הדבר הכי קרוב לזה. אני זוכרת שכיתות יב העלו את ההצגה שלהם, והיא הייתה ממש מקצועית וברמה גבוהה, ושם הייתה לי הצביטה בלב של "איזה פספוס, חבל שלא ניסיתי להתקבל". בסך הכל מדובר בבני אדם, לא היו הורגים אותי אם הייתי גרועה, והרגשתי שחבל שלא הלכתי למגמת תיאטרון. אבל בסדר, גם בתאטרון למדתי המון".

בעניין התיאטרון, היית רוצה לפתח כיוון לשם, או שאת מעדיפה להתמקד בטלוויזיה?

"אני חושבת שבגלל שזה סוג משחק מאוד שונה ממה שאני כרגע מגירה הייתי יותר רוצה להתפתח לכיוון הסדרות, קולנוע. ותאטרון יש מצב שבאיזשהו שלב אני אתמכר גם לאנדרנלין של הקהל והכפיים, ושכן ארצה ללמוד סוג משחק שונה, שהוא יותר תיאטרלי ובמתי. כרגע מה שאני יותר רוצה זה להמשיך עוד עם סדרות וקולנוע".

"לא ידעתי שאין פידבק טוב על הסט"

את זוכרת את היום הראשון שלך על סט הצילומים?

"כן, איזו היסטריה. אני זוכרת שבאודישנים זימנו אותי לראיון אישי עם ירון ורני. בגלל שהתפקיד שלי מאוד ראשי, רצו לוודא שאני בחורה רצינית, עם ראש על הכתפיים בעיקר בשל העובדה שמעולם לא הייתי אפילו בסט צילומים קודם. זו עבודה קשה, והם רצו להבין אם אני בחורה שמסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה טקסטים ושעות עבודה קשות. הם כמובן רצו לעשות טוב, והם זרקו לי הערה של 'רוב הקאסט הם שחקנים שכן השתתפו בסדרות וכן יצא להם להיות בסט צילומים, ואנחנו רק רוצים לוודא שלא יהיה פער מבחינה משחקית על הסט, קחי בחשבון'. זה הכניס אותי להיסטריה מטורפת, וככה באתי גם ליום הראשון".

והרגשת פער משאר החברים, כי הם באמת היו בעבר בפרויקטים בטלוויזיה?

"האמת שלא הרגשתי הבדלים על הסט. אני חושבת שהשחקנים שהיו איתי, הם חברה שרמה מאוד גבוהה, והם שחקנים טובים ככה שאוטומטית הרמה שלי עלתה ביחד איתם. גם נפגשנו ביחד לפני הסדרה מה שנתן לי דריכה מאוד קלה עם כל הסט. הקאסט גם היה מאוד מפרגן והאווירה בכלל הייתה מאוד מפרגנת. זה מאוד חשוב לשחקן שרק טבל את האצבע שלו בבריכה העמוקה הזו".

אמרתי לו "תקשיב, מחפשים דריה אחרת"

בסצנה הראשונה שלי הייתי ממש ממש לחוצה. כשהגעתי לסט פעם ראשונה, לא ידעתי שאין כזה דבר 'פידבק טוב' על הסט. פשוט מעבירים את הסצנה 'טוב הלאה', ואני הייתי בהיסטריה 'מה טוב? זה היה בסדר? לא בסדר? איך הייתי?'. נורא ניסיתי לרצות את כולם, הייתי זקוקה לפידבקים.

אני זוכרת שצלצלתי לניב המורה שלי למשחק, שאגב משחק בסדרה את מוטי אבא של אמה ואלון, שמכיר את רני גם והבין בהכל. אמרתי לו "תקשיב, מחפשים דריה אחרת". הוא אמר לי 'תנשמי, תירגעי, הכל בסדר, ואל תחכי לפידבקים כי קצת העבודה פשוט מטורף. אם רני לא היה מרוצה מהעבודה שלך הוא בחיים לא היה ממשיך הלאה." אחר כך באמת נשמתי לרווחה וחשבתי שיש היגיון במה שהוא אומר, ואם הייתי צריכה לשמוע ת הפידבק הטוב כבר כן קיבלתי אותו. אבל כן, היום הראשון היה היסטריה מוחלטת".

ואיך זה מרגיש להפוך מאנונימיות מוחלטת לשחקנית בסדרת נוער מצליחה?

"זה תמיד כיף לשמוע מחמאות, עדיין לא התרגלתי לשום מחמאה, אז כל פעם שאני מקבלת אחת אני מתרגשת כמו ילדה קטנה. אני עובדת בחנות בקניון, עכשיו אני זוכרת שאחרי שיצאו שני הפרקים הראשונים כבר זיהו אותי בחנות, ולא היו בטוחים אם זו אני או לא, והייתי בהלם שזיהו אותי בכלל. עוד לא הכרתי את התופעה. פתאום ביקשו ממני סלפי ואמת לא הבנתי למה. הובכתי לטובה, וזה נורא מחמם. תמיד אומרים לי שאוהבים אותי ואת הדמות שלי, ואני חושבת שבד\סופו של דבר הפידבקים הכי אמיתיים הם מהצופים, מהילדים. ואני מקבלת מכתבים, וברכות ואני באמת קוראת את הכל! ואולי אני לא מספיק לעקוב אחרי כולם או לעשות לייקים לכולם, אבל אני באמת קוראת את הכל.

אני זוכרת שלא מזמן מישהי ביקשה ממני חתימה וממש התרגשתי! לא הבנתי איך היא רוצה חתימה, איך לא סלפי. אפילו לא ידעתי מה לכתוב לה בחתימה, ופתאום מצאתי את עצמי כותבת ברכה שהיא מקריאה לי לכתוב על הדף, זה היה נורא מצחיק. אני עדיין מתרגלת ובינתיים אני ממש נהנית מזה." 

"המורה שלי האמין בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי"

היה לך בן אדם שנתן לך את הכוח להגשים את החלום?

"כן. אלה היו אמא שלי, סבא שלי והמורה שלי לשפר יסודי או מי ראה אותי באישהו טקס סיום שלי בבית ספר יסודי או משהו כזה, וכבר אז הוא אמר שאני הולכת להיות שחקנית הטלוויזיה. וזה מצחיק כי אז בכלל לא חלמתי על זה, או חשבתי על זה. כמובן שהוא היה המוזמן הראשון שלי, כי הוא ראה אותי, בתור החזון שלו על המסך הגדול, והוא נורא התרגש בשבילי. אמא שלי היא זו שתמכה בי בכל הרגעים הכי קשים, בכל הרגעים שבהם קיבלתי 'לא', בכל הרגעים שהיו כמעט ובכלל תמכה בי. והיא עזרה לי להבין שאם תפקיד לא צריך להיות שלי אז הוא לא נועד להיות שלי ולהפך. היא תמיד אמרה לי כמה אני מוכשרת והיא תמיד האמינה שבסופו של דבר אני אקבל את התפקיד שלי. היא נתנה לי אמונה, וחיזקה אותי נורא – גם בצילומים עצמם, בימים קשים כשהיה לי יותר קשה להתחבר. וכמובן גם המורה שלי למשחק, ניב רז, שהוא האמין בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי. מהפגישה הראשונה שלנו הוא אמר לי שאני הולכת לשחק בהוליווד ושאני אככב על השטיח האדום. ועברו המון שחקנים בין הידיים שלו ככה שזה מאוד מרגש שהוא זיהה בי את זה. גם במהלך הסדרה הוא תמך בי, וגם לפני אודישנים. והאנשים האלה הם אלו שנתנו לי את הדרייב והכוח להמשיך."

יש לך נקודת מבט מאוד אופטימית.

"מאוד. אני חושבת שכל אודישן שלא התקבלתי, ואני רואה את החברה שכן התקבלו בטלוויזיה, אני מבינה בדיוק למה לא התקבלתי. אני באה מאוד בגישה של לתת את הכל באודישן, ואני נותנת פייט, אבל יש דברים שהם הרבה יותר גדולים ממני, בין אם שיחקתי טוב ובין אם לא. אני חושבת שמה שמתאים לי ומה שמגיע לי לקבל אני כן אקבל. לקבל הרבה לא בעולם הזה, יכול מאוד לשאוב אותך למטה, אבל פיתחתי לעצמי בשר עבה כי זה לא קל לשמוע פידבקים רעים, אבל אני מרגישה שאני רק לומדת מזה הלאה, ואני לוקחת את הביקורת הזו למקום חיובי. אני דמות מאוד אופטימית."

מה את חושבת על הנוער של היום? הם היו נלחמים גם על צדק כמו בסדרה?

"אני חושבת שכשיש משהו שמפריע לבני הנוער, גם של היום ובעיקר של היום הם לא יוותרו על זה. נגיד כמו הסיפור שהיה עם האפליקציה בלינדספוט. אני חושבת שזו אפליקציה מזעזעת שנותנת לגיטימציה לדברים לא נעימים ורעים, והיא חסרת כל מטרה טובה. אני זוכרת שבני נוער יצאו כנגד האפליקציה הזו, והם נורא דחפו לזה שהאפליקציה תיסגר. וזה ממש לא מובן מאליו, בעקבות כל הבריונות ברשת שכבר קיימת בכל הרשתות החברתיות, ואני שמחה שבני בנוער הבינו שמדובר באפליקצייה שגורמת עוול לעצמם, לביטחון שלהם ולמצבי הרוח שלהם. שמחתי שהם התאמצו והבינו שמדובר באפליקצייה מוגזמת מאוד. אני חושבת שכשיש דברים שהם פשוט מוגזמים ולא טובים אז כן, יש לבני הנוער של היום כוח, רצון ואחריות כן לשנות את הדברים".

מרגישה כבר תחרות בין סדרות נוער אחרות?

"דווקא אני פחות מרגישה את זה. אמת היא שכנראה שבגלל שכל סדרות הנוער הפסיקו בבת אחת אנחנו די לבד בשידורים. פתאום כל עמודי המעריצים של החממה או גאליס צירפו אליהם גם הנעלמים. לא נתקלתי באיזשהן יריבויות, והסדרות האלה כבר ממש קרובות לסיום. אנחנו רק בתחילת דרכנו, אם יצאו עוד סדרות אז אני לגמרי באהבה ופרגון הדדי לכל הסדרות ואני ממש לא מאמינה שצריכות להיות יריבויות. אני בעד שכולם יאהבו את כולם, לפרגן לכולם. לא יצא לי להיתקל בסכסוך או משהו כזה."

אז מה הלאה?

"תנו לי מחר להתחיל הפקה. לא רוצה לקחת הפסקה בחיים. גם כשהתנאים ממש קשים, אני אוהבת להיות מסופקת מעבודה. אני אוהבת לא לעשות כלום חוץ מעבודה, עבודה, עבודה. זה מה שהכי מספק אותי בעולם. הייתי קמה בארבע בבוקר כאילו 10 בבוקר, מרוב שהייתי מאושרת, הייתי פשוט מלאת אנדרנלין. כרגע התחלתי קורס משחק למתקדמים, אני רוצה לצבור עוד וותק ועוד ניסיון מול מצלמה.

אני לא מחכה לתפקיד שידפוק לי בדלת אלא אני מנסה לפתח את עצמי עוד בעולם הזה. אני התחלתי לפתח לעצמי הופעה לימי עצמאות, וזה כיף כי זה ממש לגעת במעריצים ומעריצות שלי מקרוב, ואנחנו ממש עכשיו בסבב הקלטות. אני מחכה לעוד אודישנים, לעוד עבודות ותפקידים וזה כיף לא נורמלי בשבילי".

"אני מאמינה בזה שמחשבות יוצרות מציאות."

את חושבת על תוכנית חלופית למקרה שלא ילך לך עם המשחק?

"ממש לא. אני מאמינה בדעה צלולה שהלוואי, הלוואי, הלוואי אני אקבל עוד תפקידים, ואני אעשה עוד סדרות, ויש לי עוד מה ללמוד ועדיין לא מיציתי. יש לי מוסר עבודה מאוד גבוה. אין אצלי דבר כזה לשבת ולחכות. עכשיו אני עובדת בקניון, והתחלתי עם ההופעה שלי ואני כן אוהבת את זה שיש לי עבודות בין לבין, כדי להתאוורר קצת מהמשחק. אני מקווה לעבוד רק במשחק, ועדיין לא חשבתי על תוכנית חלופית. אמאלה נלחצתי, להתחיל לחשוב מעכשיו?".

"אני זוכרת שנתתי לעצמי עד שנת 2015 להתקבל לסדרה, ואם לא אז אני בוחרת ללכת לכיוון יותר ריאלי, או לנסות שוב את מזלי בעיצוב פנים, או דווקא תקשורת או משהו כזה. זה היה לי נורא ברור שלא אתקבל, כי מקבלים כל כך הרבה 'לא'. והנה סיומו של 2015 התקרב, והתחלתי לגשש על לימודים ותארים, ופתאום התקבלתי נעלמים. אני מקווה שהתפקיד הזה באמת יפתח לי עוד דלתות, ועוד הצעות עבודה. אני מאמינה בזה שמחשבות יוצרות מציאות, ואני זוכרת שלפני שהתקבלתי נעלמים ממש דמיינתי את הכל, כבר את הסט והביום והכל ובסוף זה קרה. ואני באמת מאמינה שהדברים הטובים יקרו בסוף."

ספיר נבחרה אצלנו לרשימת 50 כוכבי הנוער המובילים של ישראל ומודרגת במקום ה-29

"ואו, תודה רבה לכם. זה ממש מרגש, ולא מובן מאליו בכלל בשבילי. מחודש של סדרה באוויר כבר לבחור אותי? זה ממש מפתיע ומרגש, תודה, מחמיא מאוד!"

איך את מסכמת את השנה האחרונה שעברה עלייך?

"הספקתי המון גם התחלתי וסיימתי קורס משחק, גם התקבלתי לסדרה, גם החלפתי חבר, באמת אני חושבת שהשנה טפו, טפו, שירבו שנים כאלה טובות ומשמחות, ועכשיו אני מתחילה את ההופעה שלי, ואני כל הזמן בעשייה, והכרתי חברים מאוד טובים בתעשייה. פשוט שנה וואו, שנה מאוד אינטנסיבית וחשובה עבורי. כל שנה אני קצת מתבגרת, אבל במיוחד עם הסדרה, משהו בי קצת השתנה".

עד כמה חשובה לך ההעסקות עם קהל בני הנוער?

"תמיד חלמתי לעסוק עם קהל בני הנוער. אני נורא רוצה להשפיע קצת על הנוער של היום, כן ללמד אותם ערך מוסף, כן לעזור לנערים וכן לתמוך בהם במיוחד עם כל המודרניזציה של היום והנגישות לדברים לא נעימים שכותבים להם. אני רואה עמודי מעריצים שכותבים שעשו עליהם חרם בגלל העמוד או בגלל דברים אחרים, ואני מיד מגיעה ותומכת ומרימה להם מורל. גם כשאני קוראת הודעות ושולחת לבבות, זה כאילו הם קיבלו עולם ומלואו וזה כיף לראות שיש לי השפעה, וכמובן שאשמח להשאר בעולם הזה וכן לתרום עוד".

נעלמים ימים א-ה בשעה 15:40 ניקלודיאון לצופי הוט

הזוכים מגיבים: שיר מורנו • נוה צור • ספיר בן רובי • עמית רהב • שגיא ברייטנר