את איתי לוקץ' אתם מכירים בתור ראפר ישראלי מצליח שמתמקד בתחום הסאטירה. הוא עבד עם נצ'י נצ', הדג נחש, פלד, אורטגה, ועוד רבים אחרים. בנוסף להומור במוזיקה שלו ובניגוד לתדמית הראפר הקשוח והמאיים – הוא לא שותה, לא מעשן, מתעסק בסטרטאפ, מתגורר בדירת דופלקס על הבימה ומנהל מערכת יחסים כבר כמה שנים.

עוד בערוץ מוזיקה של פרוגי:

• קפה שחור חזק בביצוע אקוסטי ל"עוד יום"
• שלב הדו קרב: אייל גולן משיב אש לאביב גפן
• לילות ארוכים: סינגל חדש למשה פרץ

איך התחלת בתחום?

"התחלתי בגיל 10 לשמוע היפ הופ ומיד אחרי שהתחלתי לאהוב את הסגנון הזה כבר התחלתי גם לכתוב. בכיתה ה' מצאתי את עצמי רץ למועצת התלמידים והדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב שיר כדי שיבחרו בי ובאמת קיבלתי הכי הרבה קולות. בכיתה ט' התחלתי לצאת למועדון שנחשב בתור אחד מהמועדונים שבהם נוסדה תרבות ההיפ הופ בארץ ומהר מאוד גם התחלתי להופיע. בגיל 14 כבר הופעתי מול קהל בפעם הראשונה, האמת שעם סאבלימינל והצל. הצל העלה אותי לבמה, וקפצתי ודחפתי את סבלימינאל מהבמה. זאת הייתה ההופעה הראשונה שלי, אני בספק אם הוא זוכר את זה אבל זה מצחיק".

אז גם כשהיית ילד קטן חלמת להיות מוזיקאי או שהיה לך חלום אחר?

"החלום הראשון שלי היה להיות שחקן ומוזיקאי, שני חלומות במקביל. בגיל 14 התחלתי להתעסק במוזיקה והתחלתי ללמוד משחק, בשלב מסוים הבנתי שקשה להתמקצע בשני תחומים במקביל ובחרתי להמשיך עם המוזיקה. הבנתי שהמשחק יבוא אולי בעתיד, ובאמת בא זמנו בהמשך. אין ספק שאני מוכר הרבה יותר כמוזיקאי ואני מקבל הרבה פחות תפקידים כשחקן, אבל אני לא מתחרט - המוזיקה בערה בי. האמת שהקומדיה היא הדבר שבער בי יותר מהכל, אבל הצלחתי לשלב את זה עם המוזיקה".

 

 

מה באמת עם תחום המשחק?

"חשוב לי להגיד שאני מאוד אוהב לשחק ומסכים לכל תפקיד שנראה מגניב בעייני, אני עושה גם סרטי סטודנטים ואפילו עושה סרטים של תיכוניסטיים אם התסריט נשמע לי מעניין. אני הולך בזמני הפנוי, מגיע בכוחות עצמי ולא מבקש הסעה או משהו, מגיע ומצטלם למה שצריך גם אם זה כולל שישפכו או יזרקו עליי עוגות, מה שצריך בתפקיד. ואגב, עוגות זה מאוד שורף בפנים כשזורקים את זה עלייך".

ומה עם תחום הריאליטי, חשבת פעם ללכת לתחום הזה?

"הציעו לי אין ספור פעמים ללכת להשתתף בתוכניות ריאליטי, אין כמעט ריאליטי שלא הציעו לי. אני לא רוצה להשמע לא מעריך להצעות שמציעים לי, אני כן מעריך כשמציעים לי ללכת לדברים כאלה, אבל זה קצת זול בעיניי. אני לא עושה גם פרסומות כמעט אף פעם, גם בזה וגם בריאליטי אני לא מוכן לשלם את המחיר של זה, המחיר של אובדן הפרטיות שלי. הפרסום הוא לא הכל, אני רוצה לשמור על היושר האומנותי שלי. יש תוכניות ריאליטי מאוד ספציפיות שהייתי מוכן לחשוב על ללכת אליהן, אחת מהן הייתה גולסטאר. דיברו איתי על זה שאלך לשם, פרסמו והדליפו את זה לתקשורת, כבר הגענו לשלב של החוזים אבל לא חתמנו ובסוף לא הלכתי שם. זה היה מוזר, אולי הם פחדו על המשקל שלי או על זה שיש לי נטייה לנקע ברגל, אבל הכל באמת היה על השולחן, סביר להניח שטוב שלא הלכתי לשם כי בטח הייתי נפצע".

אתה מדבר על זה שאתה לא רוצה שהפרטיות שלך תפגע, אבל כשאתה עושה פרסומות זה לא כמו ריאליטי. אז למה גם לא פרסומות?

"הציעו לי פרסומות מאוד מביכות השנה. למשל הציעו לי פרסומת של דוריטוס שבסוף תירס סקסואל לקחו, להם היה פחות אכפת מזה, אבל אני לא הייתי מוכן שישקלו אותי וישוו אותי לכמה שקיות דוריטוס אני שוקל. תמיד הייתי אומר את זה, כמובן לא בצורה מזלזלת, שאני לא ברלד. ברלד עשה קריירה מלהיות וולגרי ולדבר על זה, אני לא מאמין בזה כי אני לא אוהב לדבר על זה. המשקל שלי הוא חלק ממני ואני לא מכחיש את זה, אני לא בעד לא לדבר על הפיל בחדר, אבל זה לא הדגש והעיקר שלי. אני כן שוקל להיות יום אחד בלי העודף משקל הזה ואני יודע שמה שאני יכול לתת לקהל שלי בתור יוצר יישאר אותו דבר אם לא יותר. אני לא חושב שאני צריך את הגימיק הזה של ה'שמן' כדי להצליח, אני יותר ממספיק מוכשר כדי שהאומנות שלי תדבר בעד עצמה, והרבה פעמים בתוכניות ופרסומות רוצים להתמקד בזה.

אז מוזיקה, משחק, מה עוד מעניין אותך?

"כל החיים שלי אני עובד בעוד דברים חוץ מהמוזיקה. אני אוהב לחיות ברמת חיים גבוהה, לא שאני טוען שזה רק בזכות עצמי, כמובן שזה אני אבל גם ההורים שלי עזרו לי. יש לי דופלקס על הבימה ואני חושב שלהגיע לרמה שבה אתה מתפרנס ממוזיקה בצורה מספקת זה בלתי אפשרי, לפחות לא בתחום המוזיקה שלנו. אולי סטטיק ובן אל תבורי מצליחים לעשות את זה, אבל מעבר אליהם זה קשה. היה לי במהלך החיים בר, הייתה לי חברת הפקות, היה לי ליינים של מסיבות, עסק של דיג'יים לחתונות, הרבה דברים מאוד מצליחים והרווחתי מהם הרבה מאוד כסף. היום יש לי חברת סטארטאפ שנקראת סניז והולך בה ממש טוב, זה מנוע חיפוש על אנשים בתעשיית הבידור".

 

היית מוכן לוותר על משהו מהדברים שאתה עושה?

 

"מישהו שאל אותי פעם אם הייתי רוצה להתעסק רק במוזיקה ולהרוויח את הכסף שאני עושה והתשובה היא בוודאי שכן, מוזיקה, תסריטים, וויראליות, הומור – כל זה חלק ממהות החיים שלי. אני נהנה גם מהסטראפ שלי, הפרנסה חשובה לי ואין לי בעיה להמשיך לעבוד בדברים אחרים ולא לעשות שום דבר מהמוזיקה. פעם מישהו שאל אותי אם הייתי מוכן לוותר על המוזיקה בשביל מאה מיליארד דולר, והתשובה היא לא. אני יושב עם חברים ועושה פריסטייל, אני יושב באוטו ועושה פריסטייל, סתם שר שירים מטופשים וחי את זה".

לשלב את הסגנון שלך בתוך הסביבה השגרתית בשאר הדברים שאתה עושה, התדמית של הראפר לא הפריעה לך בעבודות ה"יותר רציניות" שלך?

"באופן מאוד מפתיע - לא. אני לא יודע איך להסביר את זה או למה אבל פעם אמרו לי שבגלל איך שאני מציג את עצמי ושם את עצמי על השולחן במוזיקה ובתכנים שלי אנשים מתאהבים בי. אנשים מבינים שה'קראק' הוא גימיק, שהוא יכול לסמוך עליי ושאני לא באמת איך שאני מציג את עצמי. המסר שעובד בשירים הוא מסר קומי לחלוטין. אני לא שותה ולא מעשן".

אתה מגדיר את עצמך גם כקומיקאי. אתה יותר קומיקאי או מוזיקאי?

"ההומור שלי מתבטא בשירים ובמוזיקה שלי, אבל גם במערכונים ודברים אחרים. חשבתי גם המון פעמים לעשות סטנדאפ אבל אני לא יודע, חברים שלי אומרים שאני קצת פחדן ואני צריך להפסיק לשחות רק במקומות שנוח לי בהם, וזה נכון באיזשהו מקום. אני בדרך כלל הולך רק למקומות וודאיים כי אני מרגיש שעברתי את השלב שבו אני יכול לנסות דברים שאני לא בטוח בהם, אבל לפחות אני מודה בזה. אני מוכן להודות בפגמים שלי, אין לי פוזה ואני יודע שאני פחדן בקטע הזה".

אתה לא מפחד לומר כל מה שעולה לך בראש, זה לא גורם לך לפעמים לבעיות?

"יש לי 'תאקלים' בלי הפסקה בגלל ענייני אגו, למשל עכשיו היה לי את זה במקום העבודה שלי. יש לי אגו מאוד גבוה, אני משתדל כמעט תמיד להגיד את מה שאני חושב, בעיקר אם זה משהו שנראה בעיניי לא הוגן או בלתי צודק. אני תמיד עומד על הדברים האלה והרבה פעמים אני לא יודע לסתום את הפה או לקבל ענייני מרות. יש פעמים שבהם אני יודע שאני 'האיש הקטן', האנשים שמולי הם 'האנשים הגדולים' ואני עושה בלאגנים גם אם עדיף לסתום ואני יוצא המפסיד מזה, הרי הגוף הגדול יכול בלי האיש הקטן, אבל אני לא מצליח להיות בשקט".

אתה מגיע ממשפחה של אנשי עסקים, ובעצמך בחרת ללכת יותר לכיוון הקומי והמוזיקאלי, איך המשפחה שלך הגיבה לעבודה שלך?

"אני בא מבית של עסקים ומתעסק בזה כל החיים שלי, את החוזה הראשון שלי חתמתי בגיל 10, אבל כן יש בינינו הבדל לא קטן. כל המשפחה שלי משכילים חוץ ממני, כולם עם השכלה אוניברסיטאית מאוד גבוהה עם כמה תארים ודוקטורים ולי יש ממוצע נחמד בהשכלה תיכונית, אבל תמיד היה לי חיבוק ופרגון מהבית. המשפחה שלי היא משפחה מאוד מקבלת, יש לי את ההורים הכי טובים בעולם שתומכים בי בכל דבר צריך. אבא שלי הבין את עניין המוזיקה מההתחלה ולאמא שלי זה לקח קצת זמן, אבל גם זה הגיע. בהתחלה היא חיכתה שתהיה לי תוכנית חלופית, שאני אהיה עורך דין או מתכנת ואעשה מוזיקה רק בנוסף, היא לא הבינה שהדברים שאני עושה הם הדרך שלי, גם כשעשיתי לא מעט כסף". 

איך הולך תהליך הכתיבה שלך?

"אני כותב מאוד מהר, ברמה של שיר בשש דקות. עשיתי מיקסטייפ אצל אורי שוחט של עשרה שירים שכתבנו והקלטנו, וכל תהליך העבודה לקח שש שעות בלבד. אני מאמין שזה נטו שריר, אני מאוד בז למילה 'מוזה' ואני חושב שאנשים שמחפשים את ה'מוזה' הזאת הם עצלנים. אם אמן יישב ויכתוב שעה ביום במשך חמישה ימים בשבוע, הוא לא יצטרכו מוזה אלא פשוט יכתוב. אני תמיד אומר לאנשים שיזרקו לי איזה נושא שבא להם ותוך כמה רגעים אמציא להם שיר – ככה אני עובד. שנתיים וחצי משנת 2009 עד 2011 ישבתי אצל שוחט ארבעה ימים בשבוע שמונה שעות ביום וכל בן אדם שיעשה את זה יוכל להצליח לכתוב, לא צריך לחכות למוזה או לחכות לאיזה הר".

וזה לא משנה אם אתה עצוב או שמח בזמן הזה?

"לא, אני יכול לספר לך שאחד השירים המצחיקים ביותר שלי נכתב כשהייתי במצב נוראי. גם פעם הקלטנו שיר מצחיק לנצ'י ליום הולדת והודיעו לי שחבר של המשפחה נפטר באותו יום והייתי הרוס, הייתי שם כשאמרו לי את זה אבל עדיין הקלטתי וזה יצא טוב. כמובן שברגע שזה נגמר נשברתי ובכיתי, אבל עשיתי את זה. יכול להיות שעל זה דווקא הייתי צריך לוותר, אבל זה מקרה נדיר – רוב הזמן אתה אמור להיות מסוגל לעשות את זה. למשל לפני שלוש ומשהו שנים עברתי פרידה מאוד קשה והייתי בוכה המון ועצוב מאוד, הייתי במצב הכי גרוע שהייתי בו בחיים שלי וישר כמה ימים אחרי הפרידה הלכתי לחבר וכתבתי את 'המלך של הקראק' אצל חבר בשמונה דקות".

יש לך גם שירים עצובים?
"מעט מאוד. אחד מהם רציתי לשחרר באלבום 'משחקי הקראק' אבל שוחט לא רצה שהוא יהיה בפנים, הוא אמר שהשיר לא עמד ברמה של שאר האלבום. ההתבטאות שלי כשהיא מגיעה מעצב היא פחות טובה, אני מאוד לא מאמין בתלונות, אני לא אוהב אנשים שמתלוננים על שטויות, כי אני יודע שאם אני אכנס לאנרגיות שליליות אני אכנס לבור ויהיה לי קשה לצאת ממנו, בגלל זה אני מתמקד בחיוביות ולא אוהב להקשיב לשירים עצובים ובטח שלא לבצע בעצמי".

היית רוצה להתפתח מוזיקלית גם בחו"ל?

"אנחנו נמצאים בישראל, שזה מקום שעובדים בו בצורה מאוד שונה מכל איך שהתעשייה עובדת בחו"ל. לפרוץ בחו"ל בתור ראפר ישראלי לא נראה לי כמו משהו שיעניין אנשים שם, והאנגלית שלי גם לא ברמה שלהם. בארצות הברית הישראליים מעניינים אותם רק בסטרטאפ, בהייטק, דברים כאלה. כשאתה בא כמוזיקאי יש לך מבטא מוזר מדי, יש עוד הרבה כמוך ומקסימום ילהקו אותך לשחק מחבל באיזה סרט, אז זה פחות מעניין אותי. אני רוצה פשוט להמשיך לעשות מוזיקה, לא להתפשר, להמשיך לעשות את שלי".

את לוקץ' תוכלו לפגוש בהופעת סגירת הטור שלו בלבונטין ב19.1 בתל אביב, נראה אתכם שם?