הזמר המבטיח סער הדר (24), נמצא בעולם המוזיקה לא מהיום והספיק לצבור ניסיון רב. בעבר, הוא היה חלק מלהקת הנוער "שטח פרטי", היה בלהקת חיל החינוך ובקיץ שעבר, הוציא את אלבום ה-EP "בדירה שלי". לפני כמה ימים, הדר שחרר את הסינגל החדש "עיניים ירוקות" שכתב בעצמו, הלחין עם אמיר נקר ויחד עם השיר, הוא הוציא את הקליפ שבו כיכב לצד השחקנית אלכס זילברג. לכבוד יציאת הסינגל, תפסנו את סער לריאיון מיוחד, שבו הוא מספר לנו איך הכל התחיל. 

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• מאילת ועד חיפה: השירים המוקדשים למקומות בארץ
• מרגש: יונתן קלימי בביצוע מיוחד לזכרו של סמ"ר עדי דנן ז"ל

"כשהייתי קטן, ההורים שלי רשמו אותי לחוג פסנתר. הלכתי לכמה שיעורים עם מורה ולא התחברתי לזה, אז בכיתה ב' התחלתי ללמוד גיטרה. ישבתי גם לנגן על זה עם חברים שלי בכיף שלנו ותוך כדי, הלחנתי, כתבתי שירים ומכאן התחלתי להבין מה קורה. אחרי כמה זמן, הייתי בלהקת הנוער 'שטח פרטי', כתבנו את השיר הראשון ובמסלול הזה, הבנתי שמוזיקה היא משהו שאני אוהב לעשות וגם מוחאים לי כפיים כשאני מסיים לשיר, אז אמרתי לעצמי  'כנראה שיש משהו שאני טוב בו'". 

-מה הצעד הראשון שעשית כדי להיכנס לעולם הזה?  

"הצעדים הראשונים שלי היו תמימים", משחזר הדר. "הייתי בלהקה צעירה, הופענו בכל מיני מקומות, בטלוויזיה, זהו הייתה חוויה מאוד נעימה ובמקום של בני נוער, זה לא צמח יותר מדי. כשהייתי בן 16 הלהקה התפרקה, אבל נשארנו חברים טובים והבנו, שכל אחד צריך לעשות איזושהי דרך. מכאן התחלתי לעבוד על חומרים שלי, במקביל לזה שהתגייסתי ללהקה צבאית. במשך שנתיים ושמונה, הייתי זמר וגיטריסט בלהקת חיל החינוך וזו הייתה חוויה מדהימה, כי אתה פוגש הרבה מוזיקאים בארץ במקום אחד ועזוב את מה שאתה עושה איתם, עצם העובדה שאתה נפגש איתם ומקבל מהם ים השראה זה מדהים. באותה התקופה גם קניתי מחשב, התחלתי להפיק בעצמי, ככה בעצם הפקתי את אלבום ה-EP הראשון שלי שיצא לפני שנה ומשם הכל התחיל".

-לפני כמה ימים, הדר הוציא את שירו החדש "עיניים ירוקות".  מה הסיפור מאחוריו?

"השיר 'עיניים ירוקות', מדבר על פספוס באיזשהו מקום. לא מדובר על מישהי ספציפית, אלא על מישהי שבאה אלי בזמן הלא נכון, כשאני נמצא בכלל במשהו אחר. אם הייתי מוכן לקבל אותה היא בחיים לא הייתה מגיעה, אבל כשאתה נמצא במקום אחר וחושב על דברים אחרים לגמרי, היא מופיעה בטיימינג הלא מתאים וזה מערער אותך. מצד שני, יש התמכרות לדבר הזה שאתה לא מצליח להשיג, אז השיר בעצם מספר את כל הסיפור: 'את באה כשקשה לי ואת יפה כמו מלחמה, כששקט לי בחדר אז את עומדת מוכנה'. זה בדיוק מה שמתאר, את איך שהבחורה נכנסת לחיים שלך בעדינות, אבל יודעת שהיא עושה נזק ואתה יודע שאתה לא יכול להיות מולה. פירוש הדבר של 'עיניים ירוקות' הוא בעצם פספוס, אני והבחורה לא יכולים להיות ביחד ובסופו של דבר, אתה נשאר לבד".  

-מה הדבר שהכי חשוב לך להעביר לקהל בשירים שלך?

"תשמע, לכל שיר יש את הסיפור שלו. רצון העל שלי, הוא שהמאזין שלי יגיד לעצמו 'וואי גם לי זה קרה!' וזו התחושה שאני מרגיש, כשאני שומע שירים של זמרים אחרים וזו התחושה הכי גדולה שיוצר יכול להעביר לי, אם זה ברמת המילים ואם זה ברמת הלחן. אם השיר פוגש את הבן אדם ששומע אותו ואומר שהוא ממש פגע בנקודה בחיים שלו, זו התחושה הכי טהורה של מוזיקה וככה אני יודע שיש אנשים שמבינים אותי, מהבחינה שאני לא היחיד שחווה אהבות נכזבות, קשיים ותסכולים".

-מה השיר שבעיניך מציג באופן מובהק את מי שאתה? 

"שאלה טריקית", משיב. "כל אחד מהשירים שלי, מציג משהו שנמצא בי ובשלוש דקות, קשה להציג מי אתה. 'עיניים ירוקות' למשל, מאוד מבוסס על המוזיקה שאני שומע לאחרונה. כלומר, אם השירים הקודמים שלי התבססו על הרוק אנד רול שאני אוהב, האר אנד בי שאני שומע לאחרונה צלל לשיר הזה ומבחינת הכתיבה, הוא מדבר על דברים שקרובים לי ללב בצורה כרונולוגית. 'עיניים ירוקות' נוגע בצורה מדויקת במי אני, במה אני רוצה לעשות ובמה יש לי להגיד". 

-עם אילו זמרים אתה חולם לשתף פעולה?

"הייתי שמח לעשות משהו עם אושר כהן ועדן חסון. הייתי רוצה לקבל קונטרה של משהו ים תיכוני יותר ושניהם אמנים שאני מאוד אוהב. הם גם כותבים, גם מפיקים בעצמם וגם זמרים מזרחיים אדירים. אולי זה נראה רחוק ממה שאני עושה מבחינת הז'אנר, אבל אני מחזיק מהם ובאופן כללי, אני חושב שגם אושר וגם עדן, הם ביטויים לשינוי שקורה במוזיקה הים תיכונית שהוא טוב מאוד והם ממש פורצי דרך".  

-בעבר השתתפת בסרטו של קובי מחט "ג'סטה", ומאז לא ראינו אותך בסרט נוסף או סדרה. יש רצון להתנסות שוב במשחק, אולי אפילו בסדרות נוער?  

"יש רצון כזה לגמרי. אני מודה שאני מחפש את הפרויקט שירגיש כמו כפפה ליד, כי הבנתי שלי אישית קשה לצלול לעולם הזה באיזשהו מקום. אני נורא רוצה לשמור על עצמי, כי כשאני מגיע למשחק, לאנשים הרבה יותר קל להשוות אותי לאבא שלי והרבה יותר קל להם לבקר אותי. נהנתי לעשות את הסרט וזה זרע את הזרע של 'אוקי, יש שמעניין אותך', אבל משהו בי אמר שמוזיקה זה העניין. אני קודם כל רוצה להשקיע במוזיקה, להמשיך לטפח את עצמי, שהשירים שלי יהיו בחוץ, שידעו שסער הוא מוזיקאי ורק אז ללכת ולחקור עוד דברים. בסוף אני מוזיקאי, זה מה שאני עושה וזה מה שאני רוצה להיות. אומנם עשיתי קורס משחק אחרי שהשתחררתי מהצבא, אבל אני מחפש את הדבר שירגיש לי נכון". 

-ואם יקראו לך לאודישן, תעשה זאת? 

"ברור!", מכריז סער "אין דבר כזה לא לעשות! אין לי שום אגו ואם יקראו, אני אעשה".  

-בתור בנו של צביקה הדר, עד כמה הטייטל פתח לך דלתות או להיפך האם זה דווקא יותר הקשה? 

"אני מרגיש שזה בול באמצע".

כלומר? 

"תשמע, הכל עניין של הימור, זה לפעמים יכול להקשות ולפעמים גם יכול לעזור. אני מרגיש שההתקדמות הכי גדולה שעשיתי הייתה דווקא בדברים שאבא שלי לא עזר בהם. אי אפשר לסדר לי הצלחה, אין מישהו שאפשר לדבר איתו ואז סוגרים משהו, אבל העזרה של אבא היא בדברים שהם לוגיסטיים יותר. כשהייתי צריך ציוד לקליפ למשל, שאלתי אותו מאיפה מביאים ציוד ואני פשוט מבקש ממנו עזרה, בדברים שהם קטנים יותר. הטייטל לפעמים נחמד, אבל זה זורע לאנשים דעה קדומה שקשה לשנות".

-ונתקלת בסטיגמות שהופנו כלפיך בעקבות הקשר המשפחתי? 

"חד משמעית", משתף. "ברגע שבן אדם רואה רק כותרות כמו ה'הבן של צביקה מוציא או מופיע ב-'  ולא  שומע את המוזיקה ורואה את הקרדיטים, אני לא מאשים אותו. כשמישהו אומר 'יאללה עוד אחד שאבא שלו סידר לו', הוא לא נכנס לקרדיטים לראות שעשיתי את השיר, את ההלחנה, את הכתיבה ושאני באמת עשיתי הכל. מי שאומר את זה, לא צולל לתוך הדבר או מגיע להופעה לראות שהכל באמת קורה, אלא רק את הדבר הקטן, אז אוטומטית אנשים לוקחים את זה למקום של 'כנראה סידרו לו משהו'. מה שאני עושה זה 100% אני ומרגיש לי, שאנשים אוהבים לחשוב שבארץ זה בדיוק מה שקורה בלוס אנג'לס, שאתה גדל בממלכה, אוטומטית הופך לפפראצי למשל ושהילדים של המפורסמים זה משהו גדול. אני מרגיש, שלא חוויתי משהו מיוחד עם העובדה שאבא שלי קצת יותר מוכר, לא הלכתי לאירוע 'גאלה', התגייסתי לצבא, סגרתי שבת כשהייתי צריך, עבדתי בבית קפה והכל נורמלי". 

-איך התמודדת עם הסטיגמות? 

"אני חושב שהן בעיקר נותנים לי את הדרייב לעשייה. הסטיגמות האלה פוגשות אותי בהמון צמתים בחיים ובמיונים ללהקה צבאית למשל, היה לי קשה יותר בגלל שאני 'הבן של'". 

-איך זה בא לידי ביטוי? 

"הרגשתי שבוחנים אותי אקסטרה, שמסתכלים עליי אחרת וזה נותן לי את הדרייב של 'תהיה הכי טוב שאתה יכול', 'תוכיח שאתה פה לבד בלי שאף אחד יסדר לך כלום', 'תן בראש ותעשה את ההכי טוב שלך'. כשהתקבלתי ללהקה צבאית, לאנשים שהסתכלו מהצד היה קל להשלים את המידע בראש ולחשוב 'הוא כנראה לא מוכשר וסידרו לו את הג'וב', אז זה בעצם גרם לי לעשות את התפקיד שלי ממש טוב. אין בי צד שכועס על זה, אלא שאני שלם עם מי שאני, לא מתבייש בעצמי ויכולתי לא לדבר איתך בכלל על הנושא הזה, אבל אני מאוד פתוח לגביו, כי אני מנסה לשים הכל בפרצוף. למי שבוחר להתעסק בבחוץ, אני לא מייחס משקל ובסופו של דבר, כולם פוגשים את זה. לכל אחד יש מה להגיד על השני, אז ממליץ לכל מי שסביבי, לכל מי שקרוב אלי ולמי שקורא את הכתבה, לא לייחס הרבה משמעות למי שלא מייחס משמעות אליך. השיר 'עיניים ירוקות' שיצא עכשיו, הוא בעצם ביטוי ל-'אני עושה את מה שאני עושה', תצטרפו לנסיעה ואם לא, גם אז אוהב אתכם'". 

-כמו הרבה אמנים שמתנדבים ומשמחים חיילות וחיילים מתחילת מלחמת "חרבות ברזל", גם סער ואביו התגייסו לעשייה המבורכת 

"מתחילת המלחמה, אבא שלי הוביל שליחויות עם משאית ובמקביל, אני התנדבתי עם חברים במסעדה בתל אביב, כשהכנו מנות לחיילים ועשינו להם משלוחים. באחת השיחות שלי עם אבא, אמרת לו 'אתה כל היום על המשאית, אז אולי נעשה הופעות על משאית כמו שעשו בקורונה?' וענה - 'גם אני חשבתי על זה, צריך לעשות משהו'. בתקופה הזו, כל אחד רצה לתרום והרעב שלנו היה 'בוא נעשה את מה שאנחנו יודעים לעשות', שזה לשמח ולשיר, אז הבאתי איתי את החברים מהלהקה הצבאית וההופעות על המשאית יצאו לדרך. הופענו למשל בכיפת ברזל שבצפון, בפיקוד העורף וההופעות כללו את הרפרטואר של הלהקה הצבאית. העלנו את אבא לבמה ועשינו כמו 'כוכב נולד', כשהוא היה על תקן המנחה, קרא למי ששר טוב מהיחידה לעלות לבמה, הקשיב לו וזה היה מצחיק. היה לנו כיף, ישבנו עם החיילים וכל הדבר הזה היה ממש כמו פינג פונג, כלומר 'וואנס' הם נותנים לנו אנרגיה, אנחנו מחזירים להם אותה וזה היה אפילו יותר חשוב מהמוזיקה עצמה".  

-אביך היה הסמל של תכניות הריאליטי מז'אנר המוזיקה. שקלת פעם להשתתף באחת כזו?

"תראה, יש לי חברים טובים שהלכו לתוכניות כאלה וזה עבד להם, אבל לי אישית זה מרגיש לא כל כך מתאים. המטרה שלי כרגע היא לא למצוא את הדרך להציג את עצמי לעולם בשלוש דקות וללכת לתוכנית כזו, לעשות קאברים, שישפטו אותי ושיהיה פרומו גדול כזה, מרגיש פחות מתאים לאיפה שאני נמצא עכשיו בקריירה. היה לי חשוב לעשות את הצעד הראשון לבד, אבל 'Never Say Never'. אני לא יודע מה יקרה בהמשך, בינתיים אני מרגיש שהמסלול שלי נבנה בדיוק כמו שאני רוצה, שזו הדרך של להוציא חומרים שלי, לעשות הופעות וזה מרגיש לי מותאם לדי אן איי שלי, מאשר ללכת לתוכנית כזו או אחרת".  

-מה עם אירוויזיון זה משהו שהיית רוצה לנסות?

"את האמת? האירוויזיון הוא מהדברים שלא מדגדגים לי. באופן כללי, קריירה בינלאומית זה לא משהו שאני מרגיש רעב אליו".  

-למה? 

"כי אני מרגיש שמה שיש לי לתת הוא מאוד של הארץ. אני כותב בארץ, עברית זו השפה שלי, גדלתי בעברית, אני קניתי ממתקים בקיוסק בעברית, עליתי על האוטובוס בעברית וכל היום-יום שלי הוא בעברית. אם היה מדגדג לי לעשות משהו בחו"ל, בשביל הדבר הזה הייתי צריך לחיות את דרך החיים של האנשים המקומיים, אבל הרעב שלי למוזיקה הוא במקום ישראלי, אותנטי, קרוב לאיך שגדלתי וקרוב לאיך שאנשים שאני פוגש גדלים. אם תבוא לספר לבן אדם סיפור בלי שאתה יודע איך הוא גדל, יהיה קשה לפגוש את האנשים שיאמרו 'בואנה, גם אני מרגיש ככה וככה'. אני לא חושב על אירוויזיון או על קריירה בינלאומית, כי אני מרגיש שהחוזק ביצירה שלי זה שהיא ישראלית ועברית".   

-מה למדת מאביך לאורך הקריירה? 

"קודם כל, השקשוקה של אבא הכי טעימה ואני לומד ממנו איך מכינים אותה", משיב בהומור ואף מתכוון לכך. "תשמע, כולנו לומדים מההורים שלנו המון, כולנו מסתכלים עליהם ולכולנו יש את הדברים שאנחנו נורא גאים בהם. בקונטקסט של המקצוע, למדתי מאבא איך לקחת ציפיות ואכזבות בפרופורציות וכמה משקל לתת להן. למדתי ממנו לא להתרגש מדי כשאני מצליח, לא להתרגש מזה שאני נופל ולהבין, שהעבודה שלך היא עבודה. יש לך המון שנים לתת ואם בחרת במה שאתה עושה כמקצוע, אז תסתכל על הלונג ראן ותתייחס לזה כמו שצריך להתייחס. זה מבלבל, כי במקצוע שלי הרגש מאוד מעורב, אבל צריך לשים אותו בנפרד ומחשבות של 'האם השיר ייכנס לפלייליסט או לא?', למשל. צריך להרחיק מהיצירה ומהנפש, כי אלו מחשבות מקצועיות ולא של סער הבן אדם. גם כשההשלכות מדהימות או גרועות צריך לקחת אותן בפרופורציות, כי יש מרכיבים שלא קשורים ליצירה ולרגעים האישיים שלך, אלא לאיך שהעולם בחוץ מבין את הכל. אחת השאלות הכי נפוצות זה 'איך להיות הבן של צביקה הדר?', וזו שאלה שזהה לחלוטין ל-'איך זה להיות הבן של אבא שלך?'".   

-מהי כוונת המשורר? 

"להיות הבן של אבא, זה פשוט כמו להיות בן של אבא. אבא שלי בן אדם שאני אוהב, מעריך, שמח שהוא בחיים שלי ועובד במה שהוא עובד. מה שכן, קינאתי בילדים שאבא שלהם קבלן ומביא בל''ג בעומר מלא קרשים, אז התבאסתי שאבא שלי לא יכול לעשות את זה. בסופו של דבר אנחנו לא חיים בעולם כל כך שונה, אין כאן שמיים וארץ, כולנו היינו באותם מקומות, כולנו חווים את אותם הדברים, לכל אחד יש אבא שעובד במשהו ולכל עבודה יש יתרונות וחסרונות. אני חושב, שלגדול עם אדם שהצליח בתחום שלו גורם לך לחשוב שזה אפשרי, כי יש המון אנשים שלא בטוחים שאפשר להצליח ולהתפרנס ממוזיקה וממשחק. המון אנשים מרגישים שזה לא רציני ויציב, אז לראות מודל הצלחה מול העיניים, גרם לי לחשוב ולומר לעצמי 'אוקיי, זה אפשרי'". 

-חברך הטוב הוא מרגי, יש סיכוי לשיתוף פעולה מוזיקלי? 

"מרגי עושה דברים מדהימים לדעתי. הוא הופיע ב-'טודיי שואו' ועושה דברים יפים באנגלית. כחברים יוצא לנו הרבה לדבר על מוזיקה, אנחנו משמיעים אחד לשני דברים, אני משמיע לו את הסינגל הבא שלי, שולח סקיצות ואת הדברים האלה אני עושה גם עם שאר החברים שלי, הוא לא מקבל יחס מיוחד. הרבה מהחברים הקרובים שלי הם פשוט חבר'ה שעושים מוזיקה, נורא מוכשרים, וזו זכות שמעגל החברים שלך יכול להבין אותך, יכול להבין מה זה להוציא סינגל, מה זה לכתוב ומאוד מבינים את סדר היום שלך. גם מרגי ואני מדברים המון על מוזיקה, אבל שיתוף פעולה אני לא רואה, כי כל אחד עם לו''ז שונה וכל אחד נמצא בלופ שלו. גם כאן אני אומר 'Never Say Never' ואי אפשר לדעת לאן זה ילך, אבל כרגע אין משהו על הפרק".  

-מה אתה חושב על הדרך שלו ועל ניסיון הפריצה שלו כרגע בחו"ל?

"אני מאוד מעריך את מרגי על זה. הוא באמת עושה שם דרך, הוציא עוד אלבום EP, עושה יצירות גדולות ומביא דברים חדשניים לטעמי. אני גם נותן למרגי את הגב שלי ב-100%, תומך בו וגם מהצד, אני מאוד אוהב את המוזיקה שלו ששונה מאוד ממה שאני עושה ומדהימה".  

-אחרי לא מעט שירים, אלבום EP והופעות אינטימיות, יש מחשבה להתקדם לבמות גדולות יותר?  

"לגמרי!", משיב הדר. "אבל עם זאת - הבמות הקטנות הן ההתעקשות שלי. לפני שבועיים הנגנים שלי ואני הופענו בקלאב בתל אביב שאין בו הופעות, כי הוא קטן ואני נורא אוהב את זה. אני מרגיש שכשהקהל צפוף, כשהמקומות קטנים וכשאני קרוב לקהל, קורה קסם אחר. חיפשתי בכוונה את המקומות האלה, כדי שהקהל יקבל את החוויה הכי גדולה והופענו באשדוד, ב'ספוטניק' בר, בכל מיני מקומות קטנים שמצאתי ומשהו באנרגיה שנמצאת בחדר הקטן, מחמיא למופע. אני מעדיף שהכל יהיה קטן, צפוף ושאני ארגיש את כולם, מאשר שאבוא עם כותרת שאני מופיע באולם גדול וזה יהיה תפל. ההופעות זה אחד הדברים הכי חשובים במוזיקה שלי והדבר החשוב לי בהופעה, הוא איזו חוויה יעבור הקהל? נכון לעכשיו, יכול להיות שנעשה משהו גדול יותר בקרוב, אבל ההופעות בקלאבים זו בחירה, לא פשרה ואני מאוד נהנה מהופעות כאלה, כי יש בהן אנרגיה אחרת". 

-מהי התחנה הבאה שלך? 

"אני לא חושב שעצרתי בתחנה, אלא שאני עדיין בנסיעה והיעד רחוק. אני עושה את הדרך, עובר את הקילומטראז' שזה אלבום ה-EP, הסינגל חדש וההופעות, אז אני ממשיך לנסוע לא עצרתי לרגע. לגבי היעד הבא, מה שאני מאחל לעצמי זה להמשיך בדרך שאני עושה עכשיו, להמשיך ליהנות מהופעות, מזה שהמוזיקה בחוץ, מזה שאנשים באים אלי ואומרים לי שהם אוהבים את מה שאני עושה. היעד הבא, הוא להמשיך לעבוד קשה ולראות מי יצטרף אלי לנסיעה".