נולד ומתפתח, לומד ומתפכח, גדל ומבין את משמעות החיים. צו ראשון, צו גיוס, שיבוץ ליחידה שרצית. טירונות ואז מתחיל כל העסק.

אימונים שוברי עצמות, חברים לפלוגה שהופכים למשפחה שלך וושוב אימונים.
אתה בא שבתות וחגים, שולח הודעות למשפחה, מטלפן ומרגיע את האם הדואגת.

ויום אחד, הקרב החל, הרבת לעדכן בכל רגע נתון ששמא אמא דאג, ששמא אמא תבהל.
אמרת שאתה נכנס ליום לחימה ואינך תתקשר, אמא הבינה, אבא קצת חשש.

נלחמת, עקשן היית, לא הרפת ועשית את מיטב יכולתך. החברים שאיתם התאמנת, בלית וצחקת נופלים לידך, מלאי דם, כבויים. גם להם אם דואגת, גם להם משפחה שלא יודעת מאום.

ואתה מנגב את הדמעות וממשיך להלחם, אתה מבין שכל רגע חשוב ואסור לוותר. וממשיך וממשיך וחושב על אמא ועל האוכל החם. ואתה ממשיך עם כל המחשבות, ממשיך להלחם ואינך רואה שנפגעת. 

ירייה שפגעה קרוב ללב, אך עם עוז ותעוזה כמו שלך אתה מצליח למשוך עוד רגעי לחימה. וברגע אחד, צונח ונופל. וברגע אחד אתה כבר לא חוזר.

הקרב ממשיך בלעדייך, אתה מונח על הרצפה ליד חברייך. חיוך על שפתיך ופתק באפוד: "מסרו לאמא בעת הסוף"

וחיילים צועדים, לבית בקצה הרחוב, הבית בו גדלת ולמדת לאהוב. ואמא עסוקה בבישולים לשבת הקרבה, מביטה בחלון המטבח והחיילים צועדים לקראתה.

לבה פועם ברגש, מתחילה להבין אך לא לעכל. והדלת נפתחת והמילים כואבות.
דמעות, כאב, תדהמה. הילד השמח ההוא, עם התקוות, החלומות, למה הוא נלקח?

ואמא חנוקת הדמעות לוקחת את המכתב, קוראת, צוחקת תוך כדי בכי. כי רק אתה יודע איך להצחיק אותה גם ברגעים הכי קשים. אמא חובקת את המכתב, חובקת את אבא וחובקת את האחים.

ואמא מקריאה משפט אחד בודד בקול, המשפט שחתמת בו את מכתבך: "גם כשאני לא כאן עמכם, עליכם להמשיך בחייכם". ושקט ודממה, לעולם לא נשכח את החיוך,  העוז ואותך.

מערכת פרוגי מרכינה ראש לזכרם של כל הנופלים, יום הזיכרון התשע"ג.