MY BFF: עמית שאטו מספרת על יערית
הם איתנו כל הזמן, אנחנו מבלים איתם ומספרים להם הכל, אבל לא תמיד אנחנו מספיק מעריכים אותם. בפרויקט מיוחד, כתבי פרוגי מספרים על החברים הכי טובים שלהם, ומברכים אותם לשנה החדשה
אם הייתי יכולה לספר בקצרה על החברה הכי טובה שלי כנראה שזה לעולם לא היה יכול לקרות, משום שיש לי כל כך הרבה דברים להגיד עליה. אבל אם להגדיר אותה במילה אחת אז המילה היא "שפיות". אז ככה, החברה הכי טובה שלי היא יערית אלקובי, אנחנו חברות הכי טובות כבר מכיתה א' (ברור שהיא תגיד שהפכנו לחברות קרובות רק בכיתה ד', אבל אני גיליתי את הפונטציאל כבר אז).
זה ממש משעמם לכתוב איך הכרנו, כי ברור שבבית הספר, ישבנו ביחד, התחברנו והופ נולדה החברות. כמובן שהיינו בתוך חבורה עם עוד כמה בנות אבל תמיד אני ויערית (שם חיבה: תוש), היינו הכי קרובות. המסע מהיסודי נמשך למלחמה להיות ביחד באותה חטיבה, אחר כך התגלגל לצעקות היסטריות בכיתה י' איך לעזאעל אנחנו (אחיות מכיתה ד'), לא באותה כיתה, ואת האמת לאף אחד זה לא היה נשמע הגיוני. כמובן שאני לא נכנסתי לשיעורים ועשיתי כזאת היסטריה כי באיזה עולם אנשים חיים אם אני ויערית לא נהיה באותה כיתה? לי זה היה נראה כמו בדיחה, וגם לה.
גילוי נאות: תוש לא אוהבת להצטלם, שונאת את זה אפילו. (רוב התמונות בכתבה הן מכיתה ט' או י"א, אבל ממש לא מהשנה הזאת). היא תמיד מצלמת אותנו לפחות עשר תמונות, בודקת שקודם כל היא יצאה יפה ואז אולי אם אני אחליט שגם אני יצאתי יפה בתמונה אז נעלה אותה. בסה"כ, היא בן אדם מאד פרטי (עלק). יש לה פייסבוק לא פעיל, כנ"ל אינסטגרם, ובכללי אנשים שלא מכירים אותה חושבים שהיא באה מהחלל. כמובן שאנחנו הכי רכלניות בעולם (היי, עורכת רכילות), וכל דבר שאני יודעת - היא יודעת, וכל מה שהיא יודעת - אני יודעת, מקסימום, אנחנו משלימות אחת לשנייה פרטים שחסרים לנו ומשלימות את הפאזל.
בנוסף לכל הלימודים הקשים אני גם עורכת את ערוץ הבידור בפרוגי, ולפעמים קשה לדעת לשלב בין כתיבת הכתבות לבין ללמוד למבחנים, ומזל שיש לי אותה. איך שאני מגיעה ליציאה עם החברות ואיתה זה מיד לקחת לי את הפלאפון, או לצעוק עליי לכבות אותו כי בקבוצה "עורכי פרוגי" בווצסאפ חופרים ואני כמובן עונה (אח'מ, רמז). היא מלמדת אותי לשלב בין דברים, לאזן בין העריכה לבין הלימודים, לדעת איפה לשים את הגבול, להילחם על החלומות שלי, לשלוח הודעות לכל החברות גם אם אני נעלמת ליום שלם, והכי חשוב: תמיד לזכור מאיפה הגעתי ולאן אני הולכת. בקיצור, אנחנו משלימות אחת של השנייה. ולכל החברות האחרות בחבורה, סורי, אתן יודעות שגם אתכן אני מחבבת פלוס.
