במותם ציוו לנו את החיים: בין האבל לחגיגות העצמאות
מדינת ישראל והעם היהודי ידועים בחגים ובמועדים הרבים אך לצערנו, לצד השמחות יש גם אירועים פחות משמחים שאנחנו מציינים. לצד יום העצמאות המשמח שבה המדינה הקטנה שלנו חוגגת עוד שנה, אסור לנו לשכוח את אותם החיילים שחירפו את נפשם על מנת להגן עלינו
הקרבה של יום הזיכרון ויום העצמאות תמיד הייתה הזויה בעייני, אבל מצד שני, זה גם אחד הדברים הכי ישראליים שאני מכירה. יש בזה משהו מאוד מחמם את הלב שלאחר שאנחנו זוכרים את הנפטרים היקרים שלנו, שהקריבו את חייהם למען המדינה, אנחנו לא שוכחים לחגוג את החיים.
>> עוד על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בפרוגי
אני מאוד מתחברת לטקסים המרגשים שמתקיימים, את העובדה שכולם באים בחולצות לבנות. בבית הספר הישן שלי אפילו הייתה אנדרטה לזכר הנופלים והמשפחות השכולות באו כדי להניח פרחים לילדיהם שלנצח יישארו בני 19.
אך עכשיו בזכות, או יותר נכון לומר בגלל, הקורונה כל הטקסים הללו עברו לזום. אבל האמת שאני חושבת שלמרות שהטקס מתקיים במתכונת שונה ממה שאנחנו רגילים אליה, עלינו להתייחס ולכבד אותו באותה הרצינות. אסור לנו כחברה לשכוח למה הטקסים האלו מתקיימים ולמה הם חשובים כל כך. ולמרות שהזומים נמאסו על כולנו, אפשר למצוא גם כמה נקודות אור בכל המצב העגום הזה, כמו האופציה לתת למספר משפחות שכולות לספר את סיפורן, לא משנה היכן בני המשפחה מתגוררים, העיקר שהם מחוברים לזום.
ולנו התלמידים, הזום יכול לתת לנו את האופציה להתארגן ולשבת במקום הנוח לנו ביותר ובצורה הטובה ביותר ולא לעמוד בשמש - מה שכמובן, יקל עלינו להתרכז במה שחשוב באמת, בתוכן. גם לי, כמו להרבה אנשים אני מניחה, אחרי כל השנה הזאת, כבר נמאס מהזום. אבל אני מאמינה שמהמצב הזה אנחנו יכולים גם ללמוד, אנחנו יכולים להבין את המצב ולחבק (וירטואלית כמובן) ולכבד את אותן המשפחות השכולות.
יש לנו את הכוח, היכולת והזכות לכבד ולהעריך את אותם החיילים האמיצים שסיכנו את עצמם בשביל שאנחנו נוכל להיות כאן במדינה הזו ולחגוג את ימי העצמאות שלנו בשמחה. כי אני מאמינה ש"במותם ציוו לנו את החיים".