ספיר בילמס ז''ל, חגגה 24 שבועיים לפני השבת השחורה, בה ברחה מהמסיבה בנובה עם קרין ורניקוב ז''ל שהכירה בדרום אמריקה. השתיים החנו בכניסה לקיבוץ עלומים ושם נורו על ידי מחבלים. הוריה של ספיר וחבריהם יוצאים במיזם מבורך והוא להנציח את זכרה של ספיר, באמצעות אמבולנס מציל חיים של מד''א שייקרא על שמה. שחר אורנשטיין (25) מיהוד, חברה קרובה של ספיר יחד עם עוד חברים, עושים הכל כדי שהמיזם יגיע לכמה שיותר אנשים שיתרמו, על מנת להוציא את האמבולנס לפועל ומפרסמים אותו ככל האפשר. בריאיון, שחר מספרת איך נוצרה המחשבה על המיזם, משתפת על ההיכרות בינה לבין ספיר, על האדם שהייתה ואיך ארנק קטן הצליח לחדש ביניהן את החברות, אחרי שרבו בדרך חזרה מטיול בסיני.

-מה את יכולה לספר לנו על ספיר ז״ל? 

"היינו חברות מאוד קרובות", מספרת שחר. "ספיר נולדה בראשון לציון, גדלה שם וחגגה 24, שבועיים לפני ה-7 באוקטובר. ספיר עבדה בבנק, חזרה לפני כמה חודשים מהטיול הגדול שלה בדרום אמריקה כשהתחילה אותו עם חברה, בהמשך טיילה לבד והכירה אנשים, שזה משהו שמאוד ייחד אותה, האופן שבו היא מתחברת לאנשים בהכי בקלות שבעולם. ספיר הייתה בן אדם מצחיק ברמות, קורעת מצחוק, ממש הקרינה אור, הייתה שמחה כל הזמן, אופטימית וגם בסיטואציות קשות, היא הייתה מוצאת איך להסתכל על הכל בפאן חיובי והומוריסטי. ספיר הייתה החברה שמכניסה לפרופורציות, שאם אני למשל רבה עם חברה אחרת או עוברת תקופה קשה, פניתי אליה והיא ישר הייתה יודעת איך להציג לי את חצי הכוס המלאה". 

-איך הכרתן?

"הכרנו בתקופת הקורונה, כשעבדנו במוקד לחולי קורונה. שתינו באנו ממסעדנות ועבדנו במלצרות, כשספיר עבדה במקום אחר והתחום היה מושבת בתקופה הזו, אז שתינו חיפשנו אלטרנטיבה. אנחנו חולות עבודה ולא יכולות לשבת בבית בלי לעשות כלום. אמא של ספיר סיפרה, שכשאנשים ישבו בבית בלי עבודה או היו בחל''ת, היא מצאה את עצמה עובדת בשתיים שלוש עבודות ובכל פעם, מצאה עבודה אחרת. ספיר הגיעה לעבודה כמה ימים אחריי ואני זוכרת, את המשמרת שבה אני ועוד חברה עשינו לה חפיפה, דיברנו על מערכות יחסים ותוך שנייה, היא סיפרה לנו את כל סיפור חייה. החברה ואני הסתכלנו עליה במבט עקום של 'מי זו המוזרה הזו', 'למה היא משתפת כל כך מהר בדברים אישיים' ועם הזמן הבנו שזו הבן אדם, היא לא דופקת חשבון, לא מתביישת בעבר שלה, בדברים שחוותה, זו היא וזה מה יש. ספיר בעצם באה להגיד ‘תקבלו הכל בחמש דקות, תבחרו אם אתם רוצים לעכל את החוויה ולהמשיך להיות חברים שלי’". 

מה אהבתן לעשות ביחד? 

"לאכול!", משיבה שחר, “אין משהו שספיר אהבה יותר מלאכול. הבחורה רזה כמו ׳מקל׳ והיא הייתה אוכלת בכמויות מסחריות. כשנפגשנו, היינו הולכות לקפה, למסעדה, היא גם הייתה באה אלי והייתי מכינה לנו משהו. ספיר ואני, גם אהבנו לטייל ונסענו פעמיים לסיני ביחד. כשהכרנו בעבודה ב'מכבי' היינו חבורה של ארבע חברות, אני, ספיר ועוד שתי חברות, יובל ולילוש ובהתחלה הייתי חברה שלה, אבל לא לעומק. אני חושבת שבפעם הראשונה כשנסענו לסיני, התחזק הקשר ונבנתה החברות בינינו. מה שכן, כשראיתי שהחברות עושות סלפי מאוד התעצבנתי, אמרתי לספיר שציפיתי שנעשה שיחות נפש, אמרה 'יאללה דברי' וכעסתי. רבנו בחזרה הביתה וכשחזרנו, שכחתי במקרה את הארנק באוטו שלה. תכננתי חודש לא לדבר איתה ויום אחרי שחזרנו, ספיר צילמה לי ששכחתי את הארנק ושאלה מתי אני מסיימת לעבוד. היא הביאה לי את הארנק ופשוט ישבנו כל הלילה עד חמש לפנות בוקר, שפכנו כל אחת את החיים של השנייה, סיפרתי לה את כל הדברים הכי אישיים שלי, היא סיפרה לי על כל החיים שלה וברגע הזה, התחברנו ברמות".

 מה הייתה ההתכתבות האחרונה שלכן? 

"האמת שאין לנו התכתבות אחרונה. ב-23 בספטמבר, נסענו כל החבורה לעמק המעיינות לחגוג לספיר את היום הולדת שהייתה לה ב-18 בספטמבר. דיברנו לפני כן מה לעשות לה ויובל שהיא לגמרי רחוקה מטיולים, הציעה לנסוע לשם ולעשות פיקניק. זו בעצם הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ספיר והייתה חוויה ממש טובה, זה היה הזיכרון האחרון הכי טוב. אחרי זה היינו מדברות ביום-יום, הגבנו אחת לשנייה על סטוריז והשיחה האחרונה בווטצאפ, הייתה על זה שהבן זוג שלי עשה לספיר Follow באינסטגרם ואז היא קלטה, שהוא בן דוד של מישהי שלמדה איתה בשכבה ואמרנו 'איזה קטע, עולם קטן'".

ספרי לנו על מיזם האמבולנס 

"חברים של ההורים של ספיר מארצות הברית, הציעו את הרעיון של לפתוח את המיזם דרך האתר של מד''א, הם דיברו איתם וחשבו שזו דרך הנצחה מאוד יפה. ספיר הייתה בן אדם שנמצאת עבור כל החברים ולהורים של ספיר, היה נשמע רעיון יפה להנציח את ספיר בדרך שהיא סוג של תרומה, כלומר לקנות רכב שבסופו של דבר הולך לכוחות ההצלה, מעבר לתרומות של הכסף. זה מתאים לספיר שתמיד הייתה שם לעזור לכולם, היו לה המון חברים, כולם היו בידיעה שספיר שם ואני אישית ידעתי שאם משהו עובר עליי, היא תוך 20 דקות אצלי בבית". 

ומה החלק שלך במיזם הזה? 

"לקחתי על עצמי כמה שיותר לפרסם את המיזם, כי אני רוצה שנגיע ליעד. אני מנסה כמה שיותר, לחם את ההורים בסיטואציה שאי אפשר לנחם וכל דבר קטן כזה שמנציח, קצת מחמם את הלב". 

מה דרוש כדי להוציא את המיזם לפועל? 

"אני יודעת שזו תקופה כלכלית לא קלה להמון אנשים, כולל לחברים של ספיר שעבדו איתה במסעדנות, אז אנחנו פשוט מחפשים לחשוף את זה בפני כמה שיותר אנשים, ככה שכל סכום שייתרם ברמת ה-10, 20 שקלים יהיה עולם ומלואו, כל עוד זה יגיע לכמות גדולה של אנשים. אין לנו ציפייה שאנשים ישלמו אלפי שקלים זו לא המטרה, אלא שזה יגיע לעשרים אלף איש ואם כל בן אדם ישים בין 5-20₪, אנחנו יכולים להגיד שהגענו ליעד".   

אם הייתה לך הזדמנות לומר משפט אחרון לספיר, מה הוא היה? 

"אני לא יודעת אם משפט, אבל אולי חיבוק. ממש שבועיים לפני שהכל קרה, ספיר חגגה יום הולדת וכתבתי לה ברכה והיא יודעת, כמה הייתה חשובה לי וכמה אני אוהבת אותה. אני מרגישה שחיבוק יותר חשוב לי ממשפט ובדיעבד, מרגיש לי שלא חיבקתי אותה מספיק". 

מה המסר שאת רוצה להעביר לקוראים? 

"הסיפור של ספיר הוא בעיקר טרגי, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה שנזכור את ספיר כדמות טרגית, אלא כדמות של אור ואהבה. גם עכשיו שהיא לא פה מעל לחודשיים וחצי, היא מלווה אותנו ביום-יום שלנו, אם זה בזכרונות ובסימנים שהיא שולחת. סיפרתי להורים של ספיר, שמאז שהיא הלכה וכשאני מחוץ לבית שלי, אני רואה מלא פרפרים שלא ראיתי לפני השביעי באוקטובר ופתאום, אני מקבלת ממנה המון סימנים. אני מודה על כל יום ויום שספיר הייתה חלק מהחיים שלי, עדיין חלק מהחיים שלי ואני רוצה, שאנשים יחשבו עליה כסמל של אופטימיות, של שמחה ושל אהבה, כי זו באמת מי שהיא הייתה".

לתרומה לחצו כאן