בשביעי לאוקטובר, האור כבה על מדינת ישראל וגם תחום הטיולים בארץ, הפסיק את פעילותו. ארגון "מסע ישראלי" עשה חישוב מסלול מחדש והחליט לצאת בפרויקט מיוחד, בו הוא מוציא ילדים ובני נוער מפונים מהעוטף ומהצפון, למסעות משמעותיות שאורכות כשישה ימים במספר אתרים בארץ, דרכן הוא בא לנסות להקל עליהם ולאחות במעט את הפצעים. שירה רוזנברג (25) מנהריה, מדריכה ורכזת בארגון, משתפת אותנו מה הילדים והנוער המפונים עוברים במסע, עד כמה הוא מסייע להם להשתחרר, איך הם בעצמם גם תורמים בו ומשתפת בסיפורים מצמררים, שחלקם שיתפו אותה בהם.  

למי שלא מכיר, ספרי בקצרה על ארגון "מסע ישראלי", ועל העשייה שלו.

"ארגון 'מסע ישראלי' קיים כבר למעלה מ-20 שנה" מספרת שירה. "גילינו שמשהו חסר לנוער הישראלי והרי העיסוק תמיד היה סביב לחבר את יהודי התפוצות לארץ ואז מישהו אמר 'סטופ! מה קורה עם בני הנוער?’. ‘אנחנו מנסים לקרב את יהודי התפוצות לישראל, אבל האם מישהו מקרב את בני הנוער שלנו?, האם אותו נער בגיל 16 מכיר את הארץ שלו?’ ומכאן הגיע הרעיון, של לעשות מסע שמחבר את הנוער שלנו בארץ לארץ שלהם. בסופו של דבר, 'מסע ישראלי' הוא הגוף הכי גדול במסעות בארץ. בימים כתיקונם, אנחנו מוציאים למעלה מאלפי תלמידים שיוצאים מדי שבוע, להכיר את הארץ שלנו, לדבר על נושאים שלא דיברו עליהם, להכיר אנשים שיושבים בספסל לידם בכיתה ובחיים לא יצא להם לראות אותם". 

איך העשייה שלכם באה לידי ביטוי מאז ה-7.10?

"ב-7.10 כמו כולם, החיים שלנו קיבלו תפנית. כל עולם הטיולים באופן כללי כמעט מושבת לחלוטין ובעצם 'מסע ישראלי', לקח על עצמו איזשהו פרויקט מיוחד והוא לעטוף את ילדי העוטף והצפון. זה התחיל מטיולים חד-יומיים למפונים, טיולי של שלושה ימים באילת, טיולים בכרמל וזה ברמה, שמפונים הגיעו באוטובוסים אלינו מכל רחבי הארץ, כמו למשל מפונים משדרות שמחולקים בכל המלונות, בין אם זה באילת, בתל אביב ובים המלח. כולם הגיעו אלינו, על מנת לתת להם משהו יוצא מהשגרה שאליה נכנסו, קצת להאיר להם את התקופה ולתת להם רגע של תמימות. יצא לי  לעשות כמה פרויקטים עם בני נוער והדבר הכי טוב שעשיתי בחיי, זה המפגש איתם".

© צילום: מסע ישראלי

איך מתנהל המסע הזה?

"המסע אורך שישה ימים, אנחנו יוצאים בראשון בלילה ומסיימים אותו במוצאי שבת. אנחנו יוצאים למצפה רמון, מכתשים, לנגב, לכרמל, כל מסע והמתווה שלו. המסע הזה בנוי ממעגלים ובכל יום, אתה מרחיב את מעגל הזהות שלך. למשל, ביום הראשון שנקרא 'אני ועצמי', אתה שואל את השאלות האישיות על עצמך, מחטט במגירות הנפש שלך, ביום השלישי שנקרא 'אני והקהילה', אנחנו פוגשים את הקהילות שלא פגשנו, את האנשים המדהימים שיש פה, מתנדבים וביום הרביעי שנקרא 'אני והמדינה', אנחנו נוסעים להר הרצל, מדברים על המדינה שלנו, איך אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו פה, מה אני אוהב במדינה שלי ומסיימים בכותל, במעגל של ריקודים, שירים והעצמה". 

מה גרם לכם לרצות ולהמשיך לערוך מסעות ייעודים לילדים המפונים ולהמשיך את הפעילות, דווקא בתקופה כזו רגישה ומלאת שינויים?  

"מכיוון שאנחנו יודעים מה המסע הזה נותן. מדברים איתך על נושאים, שלא מדברים עליהם עם בני הנוער ביום-יום. במסע שלנו, יש יום שנקרא 'יום אני והאחר' שבו שאנחנו פוגשים אוכלוסיות, הולכים להתנדב בכל מיני מקומות ובני הנוער יוצאים מאזור המגורים שלהם, הולכים למקומות שלא הגיעו אליו קודם, נפגשים עם אוכלוסיות מיוחדת והמפגשים והשיח בתיווך המדריכים שעוברים הכשרה מיוחדת לזה, אלו דברים שעבור נערים בני 16 ו-17 הם עולם ומלואו. הם פותחים דיונים סביב שאלות כמו, "האם אני פה בארץ כי ההורים שלי עלו לפה" או "מה קושר אותי לכאן באמת?". אלו שיחות מרתקות, שהתעצמו מה-7.10 ויוצרות פתיחות לב מטורפת". 

© צילום מסע ישראלי

עד חזק כמה החיבור לטבע הארצישראלי, במיוחד בימים של חיבור לארץ?

"החיבור הוא חזק והכי כיף לראות את הדבר הזה במסע. הילדים שלא רגילים לטייל במקומות האלה, באו עם דגלי ארץ ישראל, לא הפסיקו לשיר 'עם ישראל חי', 'מי שמאמין לא מפחד' וכל כך היה חשוב להם לצעוק הכל בגאווה. אנחנו מנסים לגרום לאיזשהו שיח ואתה רואה ילדים שאומרים, 'אני לא הולך מפה לשום מקום אחר', ילדים שמדברים על הגיוס שלהם לצבא ומחכים לתור שלהם להגן על המדינה. הדבר הזה שמוציא אותם מאזור הנוחות וגורם לחיבור הזה, לרדת לשאלות מהותיות כתושבים במדינה, מחזקת את תחושת השייכות שלי לפה וזה היה עוצמתי".  

 איך את רואה שחווית הכוח המרפא של הטבע באה לידי ביטוי אצל הילדים והבני נוער שלוקחים חלק בפרוייקט? 

"אני חושבת  שכולנו, לא רק כ-'מסע ישראלי' אלא כתושבים במדינה, צריכים לקחת לעצמנו זמן בטבע, כי כולנו כל היום עם איזשהו סטרס, שומעים חדשות וסיפורים קשים. אתה קם בבוקר עם מועקה שלא משחררת אותך ויש משהו בטבע, במרחב האינסופי, בשקט ובלשמוע את הבתוליות של העולם, שפשוט מרפא את הלב. בטבע לא שמים אותך תחת כותרת, אתה יכול להיות מי שאתה רוצה, לרוץ לאן שאתה רוצה, לצרוח ויכול לקבל את הדבר המטורף שלטבע יש להציע. יש לנו את הארץ הכי יפה בעולם וצריך רק שנייה, לצאת מהקונכיה שלנו בבית, בישוב, בעיר ולתת לירוק, המדבר והפלאים שיש לנו פה לרפא את הלב, הטבע זה הרופא הכי טוב שקיים. כשילדים למשל עשו מסלול אתגרי בבוץ, גם כשהיה להם קשה, זה היום שהכי פתח להם את הצ'אקרות וגרם להם לשחרר את עצמם, להתמודד עם קושי והם עברו מספיק קושי, אבל זה נקרא 'קושי מסוג אחר'. אתה הולך ביום 11 קילומטר ומסיים את היום, עם זיעה טובה ובמרחבים פתוחים". 

© צילום: מסע ישראלי

יש מקום שטיילתם בו ולאור התקופה, הטיול בו קיבל משמעות אחרת? 

"כשהלכנו להתנדבות בבית אבות של ניצולי שואה בחיפה וכשהתלמידים הגיעו, המבוגרים התרגשו עד דמעות. הם חיבקו את הילדים חזק, לא רצו שילכו, אמרו להם 'תודה שבאתם' והיו שיחות מקסימות ביניהם, למשל על כך שאין לנו ארץ אחרת ומשני הצדדים, היה בכי של 'תודה שאתם שומרים עלינו'. טוב לראות ילדים, שלאור מה שעברו עדיין באים לשמח וזה נותן בחזרה, כי הם קיבלו המון. הילדים שמעו סיפורים על ניצולי שואה שעברו אותה במחנות הריכוז, עלו לארץ, הקימו אותה וכל דור ודור צריך לקום ולשמור על המדינה, כי ביום שנפשוט את המדים, לא תהיה מדינת ישראל. אחרי השיח בבית אבות, הילדים ציטטו שזה דבר הכי חזק שחוו בחייהם וגם כאן נפתחו להם כל הצ'אקרות. זה יכול לבוא מגבר או אישה בני 70 או 80, מילד שלא עשה צו ראשון, ממפונה שאיבד את הבית שלו והמפגש הוא היסטרי. הילדים חיזקו את המבוגרים ממקום של 'אל תדאגו', 'נשמור לכם על המדינה' והמבוגרים חיזקו כשאמרו להם 'עברנו את מלחמות ישראל ועלינו לפה'. השיח בין שתי דורות שנפגשים, היה מאוד מיוחד בעיניי לאור המצב מה-7.10".

האם הילדים משתפים אותך בחוויות שעברו? 

"כן. דיברנו על כמה אנחנו חיים פה עם כאב גדול, על כמה שהחיים חזקים, שחייבים להסתכל קדימה. לי, כשירה, זה היה שיח מאוד עוצמתי".

© צילום: מסע ישראלי

יש סיפור שנחקק אצלך במיוחד? 

"הכרתי ילד שהבית שלו נפגע מפצמ"ר. עשינו מסלול בכרמל וכשאותו הילד הלך לידי ודיברנו, הוא אמר לי 'שירה, אני רוצה לשיר שיר העלאת מורל לגולני, אני הולך להיות גולנצ'יק'. במסע ישראלי, יש לי חברה מדריכה בשם שקד בן דוד, שאיבדה את אח שלה ברק ז''ל, בן 19 בנופלו. ברק ז"ל שירת בגדוד 13 בחטיבת גולני הזו ונפל בהגנה על מוצב נחל עוז. בסוף מסע הכומתה שלו, ברק ואלו ששירתו איתו, שרו 'אני גולנצ'יק פסיכופט' והילד הזה, עם הרגישות המטריפה שלו, עצר את כל הקבוצה, התחיל לצעוק את זה יחד איתם, הם חזרו אחריו וכשסיים אמר 'אני רוצה להקדיש את זה לאחות של ברק', ' משתתפים בצערך המון', 'שבעזרת השם המלחמה תיגמר, שכולנו בריאים ושלמים ושהחיילים יחזרו בשלום'.

מרגש לראות את כוחות הנפש, אצל ילד שבעצמו נפגע והצליח בעצמו, לחזק מישהו אחר. באתי בראייה של לחזק את הילד, לעטוף אותו ומהמקום השבור שלו בתור התושב שאין לו לאן לחזור. הוא מצא רצון עז לחזק, לעטוף משפחה שכולה ואת חיילי גולני. הסתכלתי על הילד בן ה-16 בהערצה ענקית, איזו יכולת מופלאה יש לו לחזק ומרגש לראות את דור העתיד של גולני, מחזק את הלוחמים שלנו כיום ואת המשפחות".

כמדריכה, איך את מעכלת את הסיפורים האלה?

"אני חושבת שמקבלים פרופורציות, שהכל בחיים שולי ורק הבריאות שלי, של המשפחה ושל המדינה שלי חשובים. סבא שלי נהרג כשהתנדב במלחמת 'ששת הימים' בגדוד שאני משרתת בו היום, אבא שלי נלחם ב-'לבנון הראשונה' ועכשיו זה התור של הדור שלנו. תמיד גדלתי על סיפורי 'הלוואי שכשתגיע לגיל 18, לא יהיה צבא' ואחרי כל הסיפורים שמילדות אנחנו שומעים כתושבים במדינה, אני חושבת שאין לנו זכות לקטר ואנחנו צריכים להיקרא לדגל. נשמע קלישאה, אבל אנחנו נלחמים על הבית, אני נלחמת על הבית, על האנשים היקרים במדינה שאני כל כך אוהבת ואני סטודנטית שלא חוזרת כרגע ללימודים, כי אני במילואים. זה הזמן שלי לתת מעצמי במדינה ולדאוג לילדים שלי בעתיד, שתהיה מדינה לחיות בה. בגלל זה, אני מאמינה באחדות שלנו גם בתור אזרחית וגם בתור לובשת מדים, האחדות שנוצרה מה-7.10 שאנשים עוטפים אותך, שווה יותר מכל מתנה שיקנו לך. הילדים והסיטואציה שאנחנו נמצאים בה מה-7.10, הכניסו בי פרופרוציה, שליחות וגאווה להגיד בימים כאלה 'אני בישראל', 'זו המדינה שלי', 'אני גרה פה' ואלחם עליה בכל מה שיידרש'. כתושבת הצפון שגרה בנהריה, גם אני מרגישה את המלחמה על בשרי". 

© צילום: מסך מסע ישראלי

יש הרגשה של שינוי אצל הילדים בין התחלת המסע לסופו?

"כן, משיבה שירה."בהתחלה הם באים מאוד סגורים, מכונסים בעצמם ואני אומרת להם 'אתם יכולים להסתכל מהצד, אבל ממליצה לכם להיכנס לתוכו, לתת לו להציע מה שיש ותראו שהחוויה תהיה שונה'. הילדים בסוף המסע אמרו 'מה שאמרת זה ממש נכון' ומי שבוחר, להיכנס ולתת למסע לחלחל אליו ירגיש את זה. הילדים הם אלו שעושים את המסע, אני רק העוטפת ואני יודעת איך הוא מתחיל, לא איך הוא נגמר, כל מסע נראה שונה וזה תלוי בהם, הילדים הם 'השחקנים על המגרש'. הרי מי שמשפיע על משחק כדורגל הוא לא השופט, לא המאמן ולא האוהדים אלא השחקנים, אז במסע הילדים הם שמשפיעים עליו ואני יודעת מהי שריקת הפתיחה שלי, אבל לא יודעת איך המסע יסתיים. כשהילדים נכנסים לזה, אתה רואה איך מיום ליום הם נפתחים יותר, מביעים את דעתם, הרי מתי שמענו את בני הנוער התותחים שלנו אומרים את מה שהם חושבים?, אז ממש כיף לראות את מה שהמסע מביא". 

מה היעדים של "מסע ישראלי" להמשך? 

"היעדים שלנו הם לחזור לשגרה, לחזור לפגוש את התלמידים, הרי כבר שלושה חודשים בתי ספר לא יכולים לצאת למסע. בעזרת השם, מקווים לחזור ולאט לאט, לקבוע ביומנים את המסעות העתידיים, להצליח להגיע לכל הנוער המדהים שלנו, הנוער שירדו עליו 'הדור של היום', 'הדור של היום' וזה הדור ששומר עכשיו על המדינה. לפני שנתיים הם היו תלמידים שלי, היום הם חיילים שלוחמים בעזה וזה הדור הכי טוב שיש, רק צריך לתת לו את המקום ואת הזמן להיפתח ולהביא את מה שיש לו. המטרה שלנו, זה לגעת בכמה שיותר בני נוער ממטולה עד אילת, לחזור לפגוש, לחבק אותם, לתת להם להיפתח ולתת להם להכיר את הארץ שלנו מעוד זוויות שלא הכירו. אנחנו מתפללים לימים שקטים, בטוחים יותר ושניקח את בני הנוער מבתי ספר, לא  מבתי מלון. אני רוצה שנחזור הביתה, כי בסוף כל אחד צריך את הבית שלו".