סמ"ר עדן אלון לוי ז"ל, בת 19 בנפילתה, הלכה בעקבות אחותה הגדולה, נופר לוי (24), כשהתגייסה לחטיבת החילוץ וההדרכה. בבוקר השבת השחורה, ה-7 באוקטובר, בשעה 6 בבוקר, עלתה עדן  לשמירה רגילה יחד עם טירון בש"ג מטווחים שבבא"ח זיקים. אך השמירה הרגילה הפכה בן רגע לפלישת מחבלים לחוף זיקים - מתקפה שאיש לא ציפה לה. כשנודע על הפלישה, עדן שלחה את הטירון להזעיק עזרה, ויחד עם חבריה לסגל נלחמה בגבורה רבה מול המחבלים והגנה על הטירונים - עד שאזלה התחמושת ונפלה אל מותה.

החודש, נופר ומשפחתה יצאו ביוזמה מרגשת: להנציח את עדן דרך גינת "גן עדן", הכוללת אלמנטים שמזכירים את תכונותיה ואישיותה. בראיון ליום הזיכרון, נופר משתפת בסיפורה של עדן.

>> לעוד תכני יום הזיכרון בפרוגי

"עדן הייתה אדם מצחיק, שמח ומלא אנרגיות. היא אהבה לרקוד, לעשות ספורט, אהבה מאוד את החברים שלה. בשבילי היא הייתה גם חברה. היא הייתה אדם נאמן, חברה טובה, דואגת לאנשים שחשובים לה. היה לה קטע כזה של חיבוקים! אני לא בן אדם של חיבוקים, אז עדן פשוט כפתה את החיבוקים עליי".

- איך הכי אהבתן להעביר את הזמן ביחד?

"עשינו הרבה דברים. הלכנו לים, התאמנו, יצאנו למסיבות, ריכולים, שיחות על החיים! כל סוף שבוע, עדן הייתה חוזרת הביתה והיינו יושבות ומתעדכנות. למרות שהפרידו בינינו ארבע שנים היינו ממש כמו חברות. בכלל, כל האחים שלנו חברים אחד של השני".

-ספרי לנו על גבורתה של עדן.

"באותה השבת, בשעה שש בבוקר, עדן עלתה לשמירה רגילה עם טירון בש"ג מטווחים בבא"ח זיקים. באיזשהו שלב, היא קיבלה הודעה בקבוצת הווטסאפ של המפקדים מהמ"פ שיש חדירת מחבלים לחוף זיקים, ושמעבים את המערך.מכאן התחילו להצטרף לעמדה שלה חברים מהסגל, תוך כדי ששלחה את הטירון ואמרה לו: 'לך למיגונית ותקרא לעזרה' ואחרי זה המשיכה להילחם יחד עם חברי הסגל. בשלב מסוים, הם רואים מחבלים שמגיעים לכיוונם, מתחילים להילחם בהם ובו זמנית מבקשים באותה קבוצת המפקדים שיביאו להם תחמושת, אבל אף אחד לא הגיע. עדן הספיקה גם להרגיע חיילת בעמדה אחרת, למרות הסכנה, ורק אחר כך נפגעה".

אחת החיילות של עדן הייתה בעמדה אחרת, עדן התקשרה אליה להרגיע אותה והחיילת התרגשה, כי עדן הרי יכלה להתקשר אלינו בפעם האחרונה, אבל היה לה חשוב להרגיע את החיילת שלה. ההודעה האחרונה של עדן בקבוצת המפקדים הייתה שהיא פצועה עם שגיאות כתיב, בקבוצה המשפחתית היא כתבה: 'אני אוהבת אתכם' ואבא הגיב לה באימוג'ים של נשיקות, מה שרק מראה כמה לא הבנו את חומרת המצב. אני לא הספקתי לענות להודעה שעדן כתבה, כי לא ראיתי אותה בזמן".

-כמה שבועות לפני ה-7 באוקטובר התחלת ללמוד רפואה בפראג. איך חווית מרחוק את היום הנורא?

"קמתי בבוקר ולא היה לי מושג מה קורה", נזכרת נופר. "פתחתי את הטלפון, וראיתי הודעות בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: עדן רשמה שיורים עליהם, וכולם כתבו לה 'תיזהרי', 'תשמרי על עצמך'. מתוך תמימות שאלתי: 'מה קרה?'. אמרו לי 'תפתחי חדשות' - וכך הבנתי. היו לי גם חברים בפסטיבל נובה, אז הכל התחיל להצטבר. אבא שלי חיפש את עדן בבית החולים, ובאותו הזמן הוא הודיע לי שהחברה הטובה שלי, אור מוזס ז''ל - נהרגה. אור שהייתה סמ''פ בחטיבת החילוץ וההדרכה, הייתה איתי באותו המחזור, עדן הלכה בעקבותיי כשהתגייסה לאותה החטיבה כמוני, ושתיהן בעצם נלחמו ונהרגו". רק בשעות הערב, סביב השעה 18:00, קיבלה מאמה ענבר את הבשורה הנוראה מכל ושבה מיד ארצה.

-יש בך כעסים על איך שהכל התנהל באותו היום?

"יש בי כעסים מהדרג הכי נמוך לדרג הכי גבוה" משיבה לוי "אבל אם אני מסתכלת ספציפית על המקרה של עדן, לא היו מספיק כוחות בבסיס, הסגל הפיקודי היה קטן מאוד, לקח שעות עד שהגיעה תגבורת והיו כל מיני כשלים, אז לא היה את המענה נגד המחבלים. מצד שני, אני בוחרת לא להתעסק בזה יותר מדי, כי מה שקרה קרה ואת המחדל הענק הזה היה בכל מקום, אז אני לא חושבת שיעזור לי לחשוב כל הזמן מי לא היה בסדר".   

-ספרי לנו על השיחה האחרונה שלך עם עדן.

"השיחה האחרונה שלי ושל עדן הייתה כשהייתי בפראג, אבל מה שהכי זכור לי זה שביום שטסתי לשם, עדן לקחה את זה הכי קשה מכולם וממש התבאסה שאני טסה. עדן קמה במיוחד ב-3 לפנות בוקר כדי להיפרד ממני לפני שטסתי ולא הייתה לנו שיחה ארוכה, אלא  שהיא פשוט אמרה לי בהצלחה, שהיא אוהבת אותי ומאמינה בי. כאן בעצם היה החיבוק האחרון שקיבלתי ממנה". 

-איך את מתמודדת עם האובדן? 

"אני עושה דברים ומעסיקה את עצמי, כמו בלימודי הרפואה. אני מתמודדת עם האובדן גם דרך ההנצחה, ואני גם זוכרת שבהתחלה כשהכל קרה כולם היו נורא בשוק, אף אחד עדיין לא הצליח לדבר ובכל זאת התראיינתי על ההתחלה. אמרתי: 'לא משנה מה, אין סיכוי שאנשים לא יכירו את עדן וחשוב לי שידעו מה הסיפור שלה, אפילו אם קשה לי לדבר'. מאוד עוזר לי לספר את הסיפור של עדן ולהתעסק בהנצחה שלה".  

-בתחילת החודש, נופר ומשפחתה חנכו את הגינה "גן עדן" לזכרה של עדן, שממוקמת ליד ביתה שבישוב נירית ומציגה את האדם שהייתה. אחרי שחנכו את הגינה, נופר מספרת על הרעיון להקמתו.

"הרעיון למעשה של אמא שלי", משתפת לוי. "תמיד הייתה לנו ליד הבית את הגינה שבהתחלה הייתה מעפנה ועם שני ספסלים שעמדו שם בלי תכלית. חשבנו ביחד מה אפשר לעשות כדי להנציח את עדן? ואז אמא הציעה את הרעיון של הגינה. כל הסיפור הזה מטורף ומרגש, אם זה הביצוע של הגינה, העבודה עליה וכל המתנדבים שהתגייסו לעזור לנו. היה לנו חשוב שהגינה תכיל אלמנטים שקשורים לעדן: טבע, מלא צמחייה שיש בגן ופסל רקדנית שהוא אחד לאחד התמונה של עדן רוקדת. עדן רקדה כל השנים בלהקת צעירי דרום השרון וכל שנה היינו הולכים לראות הופעות שלה. אהבנו לראות אותה רוקדת ואין סיכוי שמישהו מאיתנו היה מפספס הופעה שלה".  

-מה הרגשת באותו יום? 

"התרגשות מהולה בעצב. התרגשתי כי עשינו את כל הגינה הכל מאפס עם המתנדבים שהיו איתנו, והיא יצאה קסומה בדיוק כמו שדמיינו. העצב, הוא מפני שהגינה מעלה את החיסרון של עדן, אז מצד אחד אני מתמלאת גאווה ואומרת 'וואו, זה בדיוק עדן!', ומצד שני אני מתגעגעת אליה".  

-אחותך מגיעה אלייך בחלומות לפעמים? 

"עדן מגיעה אליי בחלומות, אם זה כשאני חושבת עליה לפני שהולכת לישון או שיש איזשהו אירוע שקשור אליה. יש כל מיני חלומות, אבל אחד מהחלומות שחוזרים על עצמם פעם בשבוע זהו החלום שבו היא חטופה וחוזרת מהשבי. בחיים לא היה לי חלום שחוזר על עצמו ואני מרגישה שעדן ממש מדברת איתי בחלום. אחרי חלום כזה, קשה לי לקום ולהתחיל את היום". 

-לו הייתה לך את ההזדמנות לומר לעדן מילים אחרונות, מה הן היו?

"היית אומרת לעדן שאני גאה בה, שאני אוהבת אותה וכמה היא משמעותית לי בחיים, כי היינו אחיות טובות, חברות טובות והייתה הערכה בינינו, אבל אף פעם לא יצא לי להגיד עד כמה אני אוהבת אותה ומה היא בשבילי. הייתי אומרת לעדן תודה על 19 השנים, תודה שהייתה פה בשבילי ועל שזכיתי לגדול איתה. עדן כאחותי הקטנה תמיד חיקתה אותי, עשתה דברים כמוני ואמא שלי תמיד אמרה שהיא בעצם מעריצה אותי, אז הייתי רוצה לספר לעדן שגם אני מעריצה אותה". 

-איזו מורשת את מרגישה שעדן מעבירה עם מה שהותירה אחריה ועם הגן שחנכתם?

"דבר ראשון, את המסר שגם נשים יכולות לעשות הכל ושיש גם בנות לוחמות שעשו דברים מדהימים במלחמה הזו. דבר שני, הסיפור של 'גן עדן' מתאים לשיר 'גיבורי על' שיצא במהלך המלחמה ואומר שאנחנו עם של גיבורי על, כי אנשים התנדבו מכל מקום לעזור בהקמת הגינה, כמו למשל אנשים מהמילואים שבהפסקה היחידה שיש להם בחרו לבוא לעזור לנו. גם עדן הייתה כזו, הכוונה שלא משנה מה היא תגן על המדינה, תעשה את התפקיד הכי משמעותי שיכולה ותעשה הכל בשביל הטירונים שלה, אז בעצם העבודה בגינה ייצגה את התכונות האלה של עדן.  

אני חושבת שהאופן שבו עדן ושאר המפקדים שהיו איתה תפקדו בקרב בשבת השחורה, זה בדיוק מה שמייצג את המדינה שלנו, את כל סיפורי הגבורה שגדלתי עליהם-מעטים מול רבים שמסתערים קדימה ולא מוותרים עד הכדור האחרון. עדן ידעה לתת תשומת לב לכל אחד, לעזור למי שצריך, והיה גם סיפור שהטירונים רבו ביניהם מי החייל האהוב, אבל היא בעצם נתנה לכולם להרגיש הכי אהובים ומוערכים. בסופו של דבר, גם הטירונים שלה, גם החברים שלה וגם המשפחה שלה היו במקום הראשון, אז אני גאה שזו אחותי, אמשיך להנציח אותה ולטפח את המורשת שלה".

לעמוד ההנצחה של עדן