כותב בנמל התעופה בברלין, מוציא את היורו האחרונים שלי על מתוקים ושומן טראנס. המזוודות עברו שיקוף, לא היה משהו חשוד, אלא רק זוג מגפיים מדהימות שאיכשהו קראו לי מה-"ke de we" הברלינאית (חנות כלבו). סורי, לא עמדתי בזה. השאלטר של המתח כבר נפל.

• המסע של קוקה/קולה התחיל

שקט בפעם הראשונה מזה שבוע. מתלבט אם זה הרגע, אם זה סוף המסע האורבני, או תחילתו של מסע אחר, מציאותי יותר ומטלטל פחות. אני לא אוהב סיכומים. הם תמיד מייגעים ולא באמת מסוגלים לבטא שיאים ופסגות שחווים לאורך הדרך. משינה ביטאו את זה טוב יותר - "זה לא נגמר, זה רק הסוף".

לפני שנתיים בחיים לא הייתי אומר על עצמי שאני הדמות המתאימה למסע אורבני. הגעתי ממקום קטן, צנוע, ומדהים (רימונים) והכי רחוק מהדיסטורשן המפיל של העיר הגדולה. אבל השינוי בהחלט לא נגמר. הדרך הקונבנציונאלית קיבלה טוויסט מפתיע בעלילה. הדרך החדשה שלי מורכבת מחלוקי נחל, ומים רביםעברו בה. עיצבו, געשו, ריגשו, והשאירו בה גם קצוות מעוגלים ופתוחים.

לא אחת נשאלתי - "תגיד, מה מיוחד במסע הזה?". אז אחרי שהמצלמה כבתה, אני מרשה לעצמי לקחת את תפקיד המראיין, ודווקא לשאול את עצמי - "עם מה אני יוצא מכאן?". פגשתי אנשים עם גוונים שלא חשבתי שנמצאים על הספקטרום, התוודעתי לסוגים אדירים של מתת אל, כאלו שהייתי מת שיהיו גם לי, אפילו מעט. 

התנסיתי בחוויות שהשאירו אותי אילם, (וגם חירש, המסיבות עשו את אותו אפקט). פייר, הפתעתי את עצמי. מקפיצת base מהקומה ה-40 של אחד הבניינים הגבוהים בברלין, דרך ריקודי רחוב הזויים בכיכרות, מפגשים מהסוג האחר, כאלו שרחוקים ממני שנות אור. 

לאורך המסע התעוררתי לסימני שאלה גדולים, וכשנרדמתי, עלו בעקבותיהם לא מעט סימני קריאה. לא מעט רגעים בהם נחסמתי, קפאתי, נמנעתי, נסגרתי. אך היו יותר רגעים בהם פרחתי, קילפתי, אותגרתי ופרצתי. 

לא מעכל שזה הסוף, ושמח שזה לא נגמר. ממשיך מכאן עם חברים מדהימים, וחוויות נצורות. זהו, חוזרים לחיים האמיתיים, לאותם סימני שאלה. אך מתודלק בהרבה אנרגיות וכיווני מחשבה חדשים. היה לי העונג לקחת חלק במסע המשוגע הזה. נהניתי מכל שנייה.

מודה לכל מי שלקח חלק במסע הזה, לא אשכח אתכם לעולם.

>> הבלוג המלא של חברי המסע ב-ynet