ימי הזיכרון תמיד עברו עלי כיום עצוב לאומי, שלא באמת הרגשתי בו עצוב. כן עמדתי בצפירה, כן הבנתי על מה מדובר, אבל לא הרגשתי שאני באמת שם, מתייחד עם זכר הנופלים. בשנים האחרונות אני מרגיש שנעשה בי סוויץ' רציני. יצא לי לשמוע ולקרוא על דברים מזעזעים שקרו לנו בהיותנו יהודים במהלך השנה הזו, וזה פשוט צרב לי בלב, במיוחד שבמהלך השנה הזאת אופפת אותנו אינתיפאדה אכזרית שלא נפסקת.

© משטרת מחוז תל אביב

השנה ביום הזיכרון, אני בהרבה יותר מוכן להרגיש את המעמד הזה, להרגיש את הכאב של הלוחמים ושל הנופלים רק בשביל שניהיה כאן היום, כעם שלם. אני רואה איך יש חלק מתוכנו שחיים ביחד וזה משונה! איך מצד אחד, ניתן לראות את הסכסוך שבתוכנו וזה עצוב ומהצד השני איך אפשר לריב ביננו כשיש לנו כזה עם מדהים?!

עם שלם שעוצר הכל כדי לעמוד בצפירה, כדי לכבד את אלו שמתו, כדי לשמוח ביום העצמאות. איך? כדי להתייחד יותר עם הזכרון החלטתי לכתוב קצת עליהם, על אלו שנהרגו בשבילי, בשביל שאני אהיה כאן, וגם על אלו שפשוט היו בשגרה שלהם והשונאים שלנו החליטו לסיים להם את החיים בשביל מטרה שלעולם לא תושג בדרך הזאת.

© דובר צהל

לחללי מערכות ישראל:

"לא להאמין, צפירה נשמעת, לא להאמין.
לא להאמין, עד לפני רגע צעדת שמאל ימין.
לדעת שבשבילי אתה נהרגת, בשבילי אתה לא כאן היום.
אבל אתה, נשארת אתה, לא התחבאת, היית נחוש,
בחור ישר, ערכי ואמיתי, התקבלת לקרבי.
שולח מסרים שהכל מצוין ולקרב אתה מוכן, אך לא חזרת
חסרונך מורגש וגם כואב, נגעת לעם שלם בלב.
לעמוד כאן לכבודך, זה מהמעט שנוכל לעשות -
לחייל נפלא עם כוונות גדולות, כוונות שנופצו, כוונות שהלכו בירייה אחת, בקרב הארור.
לא להאמין, אתה לא כאן, לא להאמין.
לא להאמין כמה בן אדם אחד מוכן להקריב, לא להאמין"

לנפגעי פעולות האיבה:

"למה? בשביל מה זה טוב? שאלה זו מהרהרת לי בראש.
למה ברוע, למה בזעם, האין אנו יודעים להסתדר?
האין אנו רוצים לחיות בשלום? ללכת בבטחון?
אז למה? למה זה טוב?
אנשים תמימים, אנשים פשוטים, אנשים חפים מפשע שרק בחרו בחיים.
איך אין רחמים? על אישה שילדה, על ילד תמים?
בום פצצה, טראח דקירה, צבע אדום, דיווח על נפילה.
עשרות פצועים, שלל נפגעים, זה לא מה שרצינו בחיים.
אז למה? למה זה טוב?
האין אתם יודעים לאהוב?
מה עשינו? אנחנו רק יהודים, עם שלם שחי בארץ האלוהים.
למה רק לפגוע ולהרוס לכולנו את השקט והשלווה ולחסל את האהבה.
האין בכם צלם אנוש? צלם רחמים?
קברים ושוב קברים, הלוויה, הספד.
טירוף, פשוט טירוף.
עיינים פקוחות מפליאה ואדומות מעצבות.
האם זה גם יקרה לי? האם גם אני יכול כך למות?
עיניים של ילד שמביטות במחבל רגע לפני דקירה, אין לו לב?
כמה עצבות מיותרת.
ולדעת שהעולם יכול היה להתנהל אחרת".