אימאל'ה, סיימתי יב': שלי זילכה בטור אישי
כמו כל תלמידי החטיבה והתיכון, גם שלי מסיימת היום לימודים - אך הפעם, לתמיד. בטור אישי לרגל סיום לימודיה היא מספרת על תקופת הלימודים, ועל החששות והתקוות של מה שיבוא עכשיו "הרווחתי עוד הרבה מעבר"
היי, זאת שלי (לא, לא יחימוביץ'). ילדה שעצובה כשמתחילים משהו חדש ובוכה כשהוא מסתיים. זהו, היום סיימתי את כתה יב' - לגמרי. היום אני מסכמת שתיים עשרה שנות לימוד, שטסו להן מהר משחשבתי – מהר משדמיינתי. אמנם לאורך כל השנים ייחלתי לרגע הזה, כל כך חיכיתי ליום בו יהיה לי את החופש, לא אצטרך להתעורר מוקדם לבית הספר, לפספס הסעות וכמובן להשלים שעות שינה בין שיעור לשיעור. חיכיתי לרגע שכל זה יסתיים, שיגיע החופש. וכן, לאורך השנים יצא לי לחשוב על איך היום הזה ייראה, איך ארגיש ומה יהיה כמה ימים אחר כך – אם אתגעגע או דווקא אשמח? אם אהיה עצובה שהכל נגמר או שההשתוקקות לחופש תנצח? והנה, היום הזה הגיע. היום בו נפרדים מהחברים לכיתה בידיעה שעם חלקם אשאר בקשר, ואת חלקם כמעט ולא אזכור.
יהיה מוזר להגיד, אבל אני מאמינה, שמתישהו, יבוא היום ואזכר בחוויות המשותפות שלנו ככיתה, כשכבה, כקבוצה ענקית של ילדים (600 ילדים בשכבה זה לא צחוק!) ששמו אותם יחד ואמרו להם "תסתדרו", ואז, אז יעלו בי הגעגועים. בין אם זה לטיול השנתי, למרד הכתתי או אפילו ללחץ לפני בחינות הבגרות. בכל המקרים כולם היו שם, יחד – בין אם ברצון, ובין אם לא. כל אחד ואחת היוו חלק בחוויה העצומה הזאת של שלוש השנים, שנקראת תיכון.
כל הדברים האלו שמבחינתי היו מובנים מאליהם בתקופה הזאת, כבר לא יהיו. כן, כן, זה די דרמטי, אבל כשאני חושבת על זה שוב, באיזו עוד מסגרת אתקל שייצא לי לצבור כאלו חוויות? בקרוב נתגייס לצבא (למרות שגם שם אני בטוחה כי נצבור חוויות בלתי נשכחות), כבוגרים, כבר לא נוכל להשען על העובדה כי אנחנו תלמידים ומותר לנו לעשות הכל, תכף נהיה כפופים למערכת הרבה יותר נוקשה, וכל "עיגול פינה" יעלה לנו. ולא, האמת שזה לא יהיה כל כך נורא, אני מאמינה שאחר כך גם אלו ייזכרו לנו כחוויות יוצאות דופן.
פתאום יכירו בנו כבוגרים, לא יהיה לנו את סמל בית הספר ש"יסגיר" אותנו, נהיה חלק מן המניין וזה די מרגש, באמת. לא נצטרך להוכיח כי אנחנו בוגרים - נהיה כאלו. בתור נערה בת 17, נתקלתי מספר פעמים באמירות בסגנון של "קודם ... ואז תדברי". אז לא, אני לא מזלזלת באותם האנשים שקטעו אותי ולא הקשיבו לי, רק כי אני צעירה מהם. אני דווקא מעריכה את ניסיון החיים שלהם, ואולי בעוד כמה שנים אחשוב כמותם - אבל עד שזה יקרה, אני חושבת שמגיע לי (או יותר נכון – לנו) להישמע. גם הדעה שלנו חשובה, והעובדה הזו הוכיחה את עצמה מספר רב של פעמים בתקופה האחרונה, כדוגמת: מחאת המכנסונים, מתווה הגז, הטיולים השנתיים ועוד. את כל המחאות הללו, הובילו בני נוער.
אבל אם נחזור אל התיכון, להגיד שאהבתי את התיכון? לומר שאהבתי ללמוד? קשה לי לומר. האמת היא שאפילו העדפתי את החטיבה. אבל המחשבה שכל זה באמת נגמר, עדיין לא נקלטת אצלי. אמנם יצאתי עם תעודת בגרות (שהצליחה לשחוק לגמרי את הכוחות כל שנותרו), אך יחד עם זאת, הרווחתי עוד הרבה מעבר.
בהזדמנות הזאת, חשוב לי להודות באופן מיוחד לדורה מגן, יעקב מרדכי, ליאת גרין וסמדר פרץ. ארבעה אנשי חינוך שזכיתי להכיר בתקופה הזאת של התיכון, שתמכו, נתנו יד לעזרה, והוכיחו שהם לא חלק ממעגל המצפים מאיתנו להיות "מכונה של ציונים".
אז זהו, בעוד כמה חודשים יגיע הראשון בספטמבר לשנת 2016, והדבר שיהיה הכי קרוב לבית ספר שאתקל בו, יהיה הטרמפ שאסיע את אחי לחטיבת הביניים (זאת בתקווה שאוציא עד אז רישיון).
את האפליקציה של פרוגי כבר יש לכם?
הורידו עכשיו: למשתמשי אייפון או למשתמשי אנדרואיד
|
|