חג הפסח הסתיים לו ואצל חלק מהאנשים זאת סיבה למסיבה: המימונה כמובן, ואצל החלק האחר זהו יום רגיל כשאר ימי השנה בו חוגגים את סיומו של חג הפסח להבדיל מהמימונה בטוסט עם גבינה צהובה.

אני משתייך לקבוצה השנייה. כן, קוראים לי עומר שליט ואני אשכנזי. ולא אין לי בעיה עם זה. ברוב ימי השנה למדתי לחיות עם זה ועם הגינונים ששמעתי כמו לבן סיד וקוטג' (כי יש לבן ויש לבן טייד). אבל דבר אחד נכון והוא שהאוכל והשמחה האשכנזית רדודים לעומת המאכלים של שאר העדות.

ובכל זאת כבר התרגלתי לחסרונות ואפילו השלמתי איתן. למעשה קניידלעך יכול להיות דבר טעים  וגם מרק עוף (כשלומדים להתרגל לטעם) אבל בכל זאת, אין מה לעשות באוכל שולטים המרוקאים.

במקום ולאכול אוכל טעים בחגים אני מוצא את עצמי אוכל גפילטעפיש בערב פסח ובמקום לשמוח אני מוצא את עצמי מדבר בארוחות משפחתיות על פוליטיקה. החיים של האשכנזים רחוקים מלהיות שמחים ומרתקים, ולכן בכל שנה כדי לסיים את החופש כמו שצריך אני מחפש לעצמי בית מרוקאי מסורתי ונדיב שיהיה מוכן לארח אותי ולהראות לי את המנהגים והמאכלים שרגיל אליהם.

אני חוזר ללימודים שמח ומרגיש לרגע כי האשכנזיות שלי נעלמה והבדיחות האלה הופכות ללא רלוונטיות. אך כעבור כמה ימים שנרגעות הרוחות אני מגלה שגם לאשכנזים יש יתרונות לא מבוטלים בכלל. ורק לאחרונה עלתה בי התובנה כי ההבדל בין האשכנזים לספרדים הטשטשט בשנים האחרונות והוא אינו כבר הבדל גדול. ישנם אשכנזים רבים שחוגגים במימונות, מכינים אוכל ספרדי מסורתי ואפילו ישנם ספרדים שמכינים גפילטעפיש ואפילו אשכנזים שהם חצי ספרדיים ונהנים משני הצדדים.

לאור הדברים הללו יש מי שיאמרו כי אולי איבדנו בכך את האותנטיות של החג אך אני חושב שזה דבר מקסים שבערב סיום החג. כל עם ישראל יושב ביחד ומראה האחד לשני את המנהגים שבא עימם לארץ ישראל. ולא משנה אם אני מרוקאי, תימני, עיראקי, אשכנזי או תוניסאי.