הי, קוראים לי יוני, בעצם זה לא השם האמיתי שלי, כי אני עדיין לא מרגיש בנוח להיחשף בגלל שאבא שלי עדיין בארון. לא, אבא שלי לא נמשך לגברים, אלא בארון בנוגע לנטייה המינית שלי, הבן שלו. 

היציאה שלי מהארון בפני ההורים הייתה בגיל 18 וחצי, רגע לפני שיצאנו לאירוע משפחתי בדרום הארץ. לבשתי חולצת כפתורים וורודה ואמא שלי אמר לי: "יוני, מה קנית את החולצה הזו, היא של הומואים". ואני עניתי לה בלי להסס: "נכון, כי אני הומו". 

מאז אותו היום, לא דיברנו על הנושא במשך חודשיים. אבא ניסה לגשש מה הסיפור שמאחריי פליטת הפה הזו, אבל כשהסברתי לו שאני נמשך לבנים הוא ממש לא קיבל את זה, וטען שאני הורס לו ולאמא שלי את החיים. 

מאותה התקופה הכל היה און אנד אוף ביחסים עם ההורים. הצבא שברקע עזר להתרחק מעט מההורים ולא להתמודד עם השאלות החודרות על: "מה עם חברה"? אבל לאחרונה, אמא החליטה שהיא יוצאת מהארון, ולא מתביישת בי יותר. 

התהליך שהיא עברה בשלוש שנים האלו של יציאה מהארון, הוא תהליך שלדעתי כל הורה צריך לעבור, כי הרי אם אני התבשלתי עם זה במשך שש שנים אז למה שהיא תקבל את זה ישר וישר תפנים מה זה אומר?

בתהליך הזה מדי פעם שוחחנו על בנים. בהתחלה השיחות נגמרו במשפטים של אמא כמו: "טוב אלה שטויות, אתה חייב ללכת עם בנות, הכל בראש", זה המשיך בהמשך הדרך למשפטים כמו: "אוקי תעשה מה שטוב לך אבל אל תספר לי".

השבוע בשעה טובה, התחלתי לספר לה סוף כל סוף על האהבות הראשונות שלי, על הרגשות שלי כלפי בנים בתקופה האחרונה ועל הדילמות שרדפו אותי בתיכון האם לצאת מהארון או לא. פתאום היא מתעניינת, מבקשת לראות תמונות של החברים שלי לאורך השנים והשלב הבא מבחינתה יהיה לפגוש את בן הזוג. 

לצערי אבא שלי עדיין לא מקבל את הנטייה, אבל אמא כבר כן, אז איך אומרים? חצי נחמה? לחבר'ה הצעירים מביניכם שבדילמה האם לצאת מהארון בפני ההורים או לא, אני רוצה לאמר שאתם חייבים לקחת בחשבון שמדובר במסע ארוך וקשה בחלק מהבתים, כי הרי לא כל המשפחות תקבלנה את זה ישר.

יש לי חברים שההורים פשוט החרימו אותם, אחרים שההורים קיבלו אותם ישר במקום וביקשו להכיר את בני הזוג, ויש כמובן את המקרים שדומים למקרה שלי, שההורים לא מקבלים את זה, אבל עדיין לא שוברים את הכלים.