הלילה תיערך "הפגנת המיליון". ההפגנה שאמורה לתת לכל המאבק החברתי שפתאום פרץ אל חיינו, סוף אופטימי. יש שקוראים לזה "אם כל ההפגנות" אבל מבחינה כרונולוגית, זאת באה אחרונה, ולפי התכנון לא יבואו אחריה. לפחות לא בזמן הקרוב.

הסיבה שהצעדות ההמוניות יעצרו היא שמוטב לעצור את הכול לפני שהאוויר יוצא מהמפרשים. המחאה כבר איבדה את הכוח שלה בגלל ההסלמה בדרום וזה בעצם ניסיון אחרון לאגד את כולם בנושא החברתי, לפני שמפרקים הכול ומחכים עד לבחירות.

הם כנראה גם יודעים שככל שנתקדם לסוף ספטמבר, אור הזרקורים יופנה מהם לעבר הפלשתינאים והפרשנים הצבאיים, יוצאי הצבא והמשרתים בצבא. 20 לספטמבר, מועד ההכרזה על מדינה פלשתינאית, הוא יום העלייה על מדים של התקשורת. מארגני המחאה כנראה יודעים את זה, הרי כבר כתבתי על זה בטור הראשון שלי...

אז לפני שהאוהל מפורק, שהצעדות הופכות להיות של לובשי מדים, והדיבור הוא על הסאגה הבלתי נגמרת עם הפלשתינאים, בואו נתרכז לרגע, קצת במחאה החברתית.

אנשים עם אינטרסים (ממשלה, טייקונים, אנשי דוברות למיניהם) האשימו את המוחאים כבר בהכול, בשמאלנות, אנרכיסטיות, אוכלי סושי ועישון נרגילות. חוץ מהאשמה על השמעת ג'סטין ביבר, נדמה לי שכבר נאמר הכל. ובכל זאת, למרות כל הגורמים נגד המחאה, היא שרדה. היא שרדה גם את מרגול, שדיברה נגד המחאה ואז גנבה גם את הפוקוס עם החקירה במשטרה (זה נדמה כאילו היא עושה הכל בשביל שהמחאה לא תצליח...). במהלך הפרשה נחשפו דברים חמורים בנוגע לעולם הזמר המזרחי וכוכב נולד, אבל גם חומר הנפץ הזה לא הרג את המחאה.

איך זה שהמחאה לא מתה? כנראה שזה בגלל שהדרישות כל כך צודקות, שאין מה לעשות, כל דבר אחר נדחה לצד. כשמעמד הביניים קורס, עולם הבידור והזוהר צריך להצטרף למען האנשים, או להידחק הצידה. כל דבר אחר פשוט לא יהיה רלוונטי.

המחאה מאוד פופולארית, וזה חוצה מגזרים, מגדרים ומצביעים של כל המפלגות.

אבל למרות שבארץ חיים יותר מ-7 מיליון אנשים, וסקרים מראים שרובם המוחץ תומך במחאה, לא בטוח שהיום הפגנת המיליון תגיע למספר שהציבה. לא בגלל מרגול, לא בגלל מחבלים ולא בגלל עולם הפשע. אלא בגלל אדישות.

אחרי שכולנו הבנו שיש בעיה, או לפחות רובנו, צריך להבין למה הבעיה לא נפתרת. התשובה היא אדישות. בעיות לא יפתרו אם נאמר לעצמו בלב "זה באמת לא צריך להיות כך". גם אם נאמר זאת לחברים ואז למחרת נשכח, זה לא ישנה. שינוי עושים ברגליים.

בשביל שהשלטון יהיה של העם, העם צריך לצעוד. נשארה רק עוד צעדה אחת, המחאה צריכה ממכם רק עוד "פוש אחרון". בשביל שלקחי המחאה יישארו איתנו עוד זמן רב, אקורד הסיום צריך להיות כמה שיותר מרשים ורועש על ידי אנשים שיוצאים להפגין. כי הרי מה שנחרט בזיכרון בסופו של דבר, זה הסוף.

>> לטור הקודם של אייל הורוביץ: מחאה חברתית - לאן

>> הצטרפו לעמוד הפייסבוק של פרוגי