ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה עד לפני מספר חודשים לא היווה בשבילי מאורע מיוחד או מרגש מידי, למעשה לא הייתי מייחס לזה חשיבות רבה מידי כמו היום. בעקבות יציאתי למסע לפולין בחודש אוקטובר השנה, השתניתי. אל המסע עצמו הגעתי בראש פתוח, או אולי יותר נכון רציתי להתרגש, רציתי לבכות, כמו כולם. 

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• "תחכו עוד 5/10 שנים, אנחנו כבר לא נהיה פה"
• איך נראה יום השואה לנערה שמאלנית/ציונית?
• "עם היפות שלי בשואה": תרבות הסלפי

אבל אני לא הצלחתי לבכות, כן הייתי עצוב אבל דמעות לא יצאו. תהיתי לעצמי: "למה הלב שלי קר?", "למה אני לא מרגיש את מה שכולם מרגישים?" אבל בימי המסע הבנתי שזה בסדר, שזה למעשה סוג של הדחקה, שאתה לא מעכל את מה שקרה פה ואת זה שאשכרה במדרכה שאתה הולך עליה רצחו והשמידו יהודים.

יצאנו למסע. 'למה הלב שלי קר?'
צילומים: משה אבוטבול

6,000,000 יהודים שיכלו לעלות לארץ, זוגות שיכלו להקים משפחה והושמדו בטרם-עת, והכל בגלל שנאה לא מוסברת. אידיוטית. "שואה שנייה לא תהיה" משפט שעם השנים נשמע יותר ויותר, אבל זוהי לא הפואנטה, כי בעידן של היום אולי שואה נוספת לא תהיה, אבל השנאה קיימת ומורגשת.

מבין כל המקומות שבהם ביקרנו במסע, המקום שהכי הקשה עליי והכי זעזע אותי, היה "יער הילדים". כל השהייה שם, כל הזמן הזה שמספרים לנו על המקום ועל מה שהיה בו, לא הפסקתי לחשוב על האחים הקטנים שלי, על מה היה קורה אם הם חלילה היו במצב הזה. ניסיתי לתאר לעצמי את הסיטואציה הזו בראש. אם היה לי קשה לדמיין את כל זה בראש, רק לחשוב שזה קרה במציאות זה בכלל לא נתפס.

יער הילדים.

המסע לפולין נתן לי להבין את החשיבות של החיים, של להעריך כל שנייה ודקה, לחפש תמיד לאהוב ולא לפעול לפי סטיגמות או רושם ראשוני. המסע ביגר אותי, החברים הקרובים הפכו לעוד יותר קרובים והעמיתים לכיתה הפכו לחברים.

"חלקם איבדו תקווה וחלק רק המשיכו להאמין שיהיה טוב יותר"

במהלך המסע הדחקתי את הרגשות שלי, אבל מפעם לפעם מצאתי את עצמי במהלך הנסיעות בין מחנה השמדה אחד למחנה השמדה אחר, פותח את האייפון וכותב את המחשבות, את מה שאני מרגיש, שבסופו של המסע איגדתי הכל לקטע שמסכם הכל מבחינתי. 

"עצים דקים-עצים רזים, שעדים לכל מה שהתרחש באדמה הלחה והקרה הזו לפני כמה עשורים, היו עדים לשנאה רק על סמך 'גזע'. הצמרמורת בכולנו, לדרוך את אותם הצעדים שעשו אותם קבוצות יהודים שהלכו אל הנודע ביער, פניהם אל הבור וחייל גרמני מסיים את חייהם בירייה אחת".

עוד כתב "מחנות, הרבה מחנות. המחשבה שפעם רצחו שם חלק גדול מאיתנו בצורה מזעזעת. האנשים התמימים שנסעו לשם ברכבת,תחת ערפל על עתידם. העבר הטוב לצד ההווה המר, ההווה ללא העתיד. חלקם איבדו תקווה וחלק רק המשיכו להאמין שיהיה טוב יותר, שהתיעוב הבלתי מובן הזה יפסק יום אחד, שיום אחד תהיה לנו מדינה, שנוכל להסתובב בכל מקום, לקנות בכל מקום, לעבוד בכל מקום. מי היה מאמין שפעם זה לא היה אפשרי בגלל אדם אחד ששנא יותר מידי".