עונה לא פשוטה עוברת על ארסנל אך מתי בפעם האחרונה ניתן היה להגיד שהיתה לה עונה פשוטה? מדשדשת במקומות 2-4 כל שנה, ומצליחה איכשהו לספק כדורגל מרהיב, ועדיין מבלי להגיע לזכיות כלשהן. מה קרה לארסנל של תחילת שנות האלפיים?

תחילה נוכל להסתכל על גודל המועדון בהשוואה למועדונים האחרים ביבשת אירופה. ארסנל הגיעה לגמר ליגת האלופות בעונת 2005-06, שם הפסידה לברצלונה 2-1. באותה עונה, זו היתה הפעם הראשונה שהקבוצה עוברת את שלב רבע הגמר המפעל.

לעומתה, מועדונים אחרים כמו ברצלונה באיירן מינכן ואפילו צ'לסי שכמעט בדרך קבע מגיעות כל שנה לפחות לחצי הגמר, ארסנל נשארת לגמרי מאחור. ההצלחה בתוך אנגליה אינה שונה, כאשר האליפות האחרונה היתה אי שם ב-2004, והגביע האחרון בעונה שלאחר מכן. את גביע הליגה הפסידה בשני מקרים, לצ'לסי ב-2007, ולבירמינגהאם סיטי הקטנה ב-2011. שמונה עונות ללא תואר משמעותי בהחלט מציב את הקבוצה הרחק מאחורי הטופ האירופי.

ארסנל כובשת.
צילום: פייסבוק.

ההשלכות לכך די צפויות, שחקנים רבים באו אל המועדון לאורך השנים, ושחקנים רבים עזבו. האם חלקם עזבו את הקבוצה מסיבות כלכליות או מקצועיות? ניתן לשער שגם וגם. אשלי קול עזב את הקבוצה לטובת הכסף הגדול של צ'לסי, כמו גם סמיר נאסרי שהעדיף את מנצ'סטר סיטי על פניה.

ססק פברגאס ורובין ואן פרסי עברו לברצלונה ומנצ'סטר יונייטד בהתאמה, אחד על מנת לחזור לקבוצת נעוריו והשני כדי לזכות בתארים. ארסנל אינה מצליחה לשמור על הכוכבים שלה, וזו אחת הסיבות לכישלון התמידי כל שנה.

ססק פברגאס במדי ארסנל.
צילום: פייסבוק.

בכל פעם שארסנל מתחילה את העונה בסערה ומובילה את הטבלה בחמש נקודות הפרס כבר אחרי עשרה מחזורים, אף אחד אינו מצפה ממנה להמשיך כך, ופשוט מחכים למפלה התורנית, שכמובן תמיד מגיעה.

זהו מעגל שוטה שארסנל אינה מצליחה לצאת ממנו. היא אינה מצליחה לזכות בתארים, ולכן הכוכבים עוזבים אותה, בגלל שהכוכבים עוזבים אותה, היא לא מצליחה לזכות בתארים. דבר זה חוזר על עצמו כל שנה מחודש ואיננו רואים את הסוף. השחקנים שבאים למלא את החסר, כמו ז'ירו שהגיע במקום ואן פרסי, וארטטה שבא להחליף את נאסרי, פשוט לא מצליחים לספק את הסחורה.

ארסנל זקוקה לווינר אמיתי, אחד שיקח את הקבוצה ויגרום לה להיות פאקטור גדול כמו שהיתה, בתור הזהב של ארסנל בתחילת שנות האלפיים.