אני זוכרת כשהייתי בשנה שעברה ביום הזיכרון לחללי צה''ל ונפגעי פעולות האיבה, זה היה באזכרה המשותפת של אמירה ועמית, במקום הטקס בבית ספר. אלו היו רגעים מאוד מעצימים בעייני, המילים שהוקדשו לכל אחד, כשתושבי הקיבוץ התאחדו סביב המצבות שלהם, שמראה עד כמה כולם למען לזכור ולהזכיר את דרכם של עמית ואמירה''. בקיבוץ שלי ישנם שבעה חללי צה''ל , שניים מהם גדלו והתחנכו בקיבוץ,  השאר באו ממקומות חיצוניים ונהרגו בעת מילוי תפקידם שהגנו על הקיבוץ במהלך מלחמות ישראל. היום מתרגשת לספר לכם את סיפורם של עמית רובינזון ואמירה כץ, שניהם נולדו בקיבוץ חוו את חווית הילדות הקיבוצית, עשו, תרמו, היו אנשים עצמאיים ומובלי דעה בפני עצמם ולכל אחד היו את שאיפותיו לעתיד אך הדרך שלהם נעצרה בטרם עת.

עוד בנושא יום הזיכרון באתר פרוגי

• זר לנופל: מחלקים זרי פרחים למשפחות השכולות
• מכתב מהלב: "חיילים, אתם הגאווה של כולנו"
• טור אישי: יום הזיכרון הראשון שלי כחייל

אמירה כץ

אמירה כץ נולדה בקיבוץ מגל בתאריך 26.10.1969, הייתה הבת הבכורה במשפחתה והתחנכה במוסדות החינוכיים בגבעת חיים ובמעגן מיכאל. כץ מגיל צעיר גילתה אהבה לשפה העברית ולשירה, אהבה להתבטא בכתיבה ואפילו הצטיינה בכך על כתיבתה הרהוטה, ערכה את העיתון הקיבוצי לנוער שהיה בעבר וכתבה בו את רוב הכתבות. אמירה מאוד אהבה את הקיבוץ ובזכות אופייה הנחוש ואהבתה הרבה לקיבוץ. במהלך שליחות המשפחה למקסיקו ביקשה אמירה לחזור לארץ ולחגוג עם בני שכבתה את שנת הבר מצווה שכה הייתה חשובה לה . כץ שירתה כמורה חיילת וזכתה לשבחים רבים מתלמדיה ומפקדיה בגלל תושייתה ויוזמתה בעבודתה. תכננה לאחר שירותה הצבאי לעבוד בחינוך בקיבוץ ולהתחתן עם החבר שלה. באוקטובר 89' , כמה ימים ספורים לאחר שחגגה יום הולדת 20 וחודשיים לפני שחרורה מהשירות הצבאי, נפצעה אמירה אנושות מפגיעת משאית בבסיס בו שירתה, שבוע ימים לאחר מכן, בתאריך 5.11.1989 נפטרה אמירה מפצעיה והותירה אחריה הורים ושלושת אחיה הנוספים. שלוש שנים לאחר מותה הקיבוץ הוציא את הספר '' חוט כואב מהלב'' המכיל טקסטים, איורים ומכתבים שאמירה עשתה במהלך השנים. '' אני מבינה בכל יום זיכרון מחדש, שאם אמירה הייתה בחיים היה לי הרבה במשותף איתה ושיחות ארוכות של שעות.

אמירה כץ ז"ל קרדיט: צילום פרטי

עמית רובינזון

עמית רובינזון נולד בקיבוץ מגל בתאריך 25.8.1988, היה האח צעיר לשתי אחיות גדולות  ואח בוגר לשני אחים נוספים (מנישואים שניים של אביו). התחנך במוסדות החינוכיים בגבעת חיים, עין החורש ומעברות. רובינזון היה אישיות בולטת בכל מיני מקומות: בבית ספר, במסיבות, טיולים, בפעילויות בקיבוץ ומחוצה לו ועוד שלל מקומות נוספים שבהם היה נוכח. היה פעיל במגוון פעילויות וחוגים ובשבט הצופים של הקיבוץ. חבריו ומשפחתו תיארו אותו תמיד כאדם חייכן,  שכל איש היה נמס מחיוכו המפורסם,  עמית היה מרומם את מצב רוחם של האנשים, הוא היה אדם מקשיב ויועץ לכל אחד. חברים רבים כינו אותו ''הפסיכולוג'' מכיוון שדלת ביתו הייתה תמיד מקום מפלט לכל חברי שכבתו והיה עוזר להם בכל בעיה. רובינזון אהב לחיות את הרגע, לא רצה לבזבז אף שנייה ודקה, היה לו ליין מסיבות ייחודי ומצליח מאוד. עמית התגייס לצה''ל לחיל השריון, שירת בגדוד 71 בחטיבה 188, בכך המשיך את דרכו של אביו ששירת גם הוא בעבר בשריון.

עמית רובינזון ז"ל © קרדיט: צילום פרטי

עמית אהב את השירות הצבאי שלו והרגיש שהוא תורם מעצמו, היה ''העוגן'' של פלוגתו כפי שתיארו חבריו לשירות בגלל שתמיד היה הכתף התומכת של הגדוד וקיבל כל אחד עם בעיותיו. בתאריך 8.1.2008 במהלך מבצע ''עופרת יצוקה'', בקרב שהתרחש ברצועת עזה, נהרג עמית מירי צלף פלסטיני, מכיוון שהוציא את ראשו מהטנק כדי לתצפת, הוא היה בן 20 בנפלו, הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים למחצה והועלה לדרגת סמל לאחר מותו.  בקיבוץ במשך כמה שנים ביום הולדתו של עמית, הרימו לכבוד זכרו פסטיבל מוזיקה בשל אהבתו הגדולה למוזיקה, הופיעו אמנים רבים בהתנדבות והקדישו למענו את הפסטיבל. "אני לומדת עליך משהו חדש כל פעם, הפעם למדתי ממך שצריך להנות מהחיים ופשוט לחיות אותם''