לקראת סיום 12 שנות הלימוד שלנו ברור לרובנו שהשלב הבא הוא הגיוס לצהל. כשהיינו קטנים סיפרו לנו איך עד שנגדל כבר לא יהיה צבא אבל באחד הימים בהם נאלצנו לרוץ למקלטים ידענו שצהל ישאר שם תמיד. היו לנו שנים רבות להתכונן לחוויה הזאת ועדיין היא נשארה מאיימת ומפחידה. לפני חודש הגיע תורי להתמודד ולתרום את חלקי למדינה וכמו רובנו פחדתי ממה שהתגלה כלא מפחיד בכלל. אז לכל מי מכם שיתגייס בקרוב אספר לכם קצת על הטירונות מנקודת המבט שלי.

עוד בערוץ על מדים בפרוגי:

• מעצב לשמחה: האם יש מקום לקיום חגיגות יום העצמאות בצאת יום הזיכרון?
• בוחרים בחיים: ההורים הפכו את הכאב לתרומה עצומה
• נזכרת בנופלים: "אנחנו נלחמים בכאב שעוטף אותנו"

כמו שכבר ציינתי בימים שלפני הגיוס - פחדתי, פחדתי לבכות כשיצעקו עליי, פחדתי להחזיק נשק, פחדתי מהפן הפיזי ובעיקר פחדתי שאהיה לבד בתוך כל החוויה האינטנסיבית הזאת. לפני כחודש הגעתי לראשונה לבסיס שלי מלאת חששות ופחדים. היום אני יכולה להגיד בביטחון שזו אחת התקופות הטובות ביותר שהיו לי בחיים. שלא תבינו אותי לא נכון, היה לי קשה בלא מעט רגעים אבל אלה רגעים שברגע שהם חלפו במקום להרגיש רע הרגשתי חזקה, הרגשתי שלמדתי משהו, שהתחשלתי.

ממש עוד כמה רגעים חווית הטירונות תסתיים לה ואם לומר את האמת אני בעיקר עצובה. כי בין האוכל המגעיל, ההשקמות המשמעת והנשק הצלחתי להנות. בזכות הבנות שרק הכרתי וכבר הפכו לחברות ממקום של קושי משותף, בזכות המפקדות שעשו לי את ההיכרות הטובה ביותר עם המערכת הצבאית ובזכות השיעורים הרבים שזכיתי ללמוד על עצמי.

"הצלחתי להנות" © קרדיט: צילום פרטי

הייתי מוכנה לקושי וידעתי שאני היחידה שיכולה להשפיע על האושר שלי והכל תלוי בצורה שבה אקח דברים. ראיתי בנות מסתובבות מדוכאות ימים שלמים בגלל יחס שקיבלו ממפקד מסוים והחלטתי שגם כשיהיה לי קשה אני אתמודד ולא אתן לקושי להרוס לי אפילו לא עוד דקה. קל ליפול למקומות רעים ולהישאר שם במערכת שנותנת לך את ההרגשה שאתה חסר חשיבות. מה שהציל אותי היה לוח הזמנים. העובדה שגם אם אני מרגישה נורא וכל מה שאני רוצה זה ללכת למיטה שלי ולבכות, אני צריכה לקום וללכת לרחבה לעמוד בח’ כי יש מסדר. היו לי נקודות שבירה אבל הן היו שונות מאלו שציפיתי להן. כמו בנות רבות הייתי בטוחה שהחזקת הנשק יהיה הקושי הגדול ביותר שלי אבל הוא התגלה כמינורי לצד קשיים אחרים.

גם הקשיים הגדולים ביותר של רובכם כנראה יגיעו דווקא בסיטואציה שלא צפיתם מראש. אצלי היא הגיעה בליל הסדר, לא אלעה אתכם בכל הפרטים אבל קיבלתי את ההודעה שאני סוגרת שבת, התבאסתי ובכל זאת נשארתי אופטימית. לצערי חטפתי וירוס, ואת האמת? אני אפילו לא זוכרת מה היה בליל הסדר, אך כשהרגשתי רע, הבנות שישבו איתי אמרו לי שהן הסבו את תשומת ליבה של המפקדת שלי ששלחה אותי לחדר לנוח או יותר נכון לבכות קצת בשקט. אם כל זה לא הספיק אז אחריי כשעה הודיעו לי שאני צריכה לקום לשמור, אז קמתי על הרגליים ושמרתי , הפסקתי לרחם על עצמי ובבוקר שלמחרת עדיין הייתי חולה, אבל הרגשתי מעין גאווה עצמית שלא ויתרתי לעצמי! וזו הרגשה שלא הייתי מחליפה בעד שום דבר אחר.

"למדתי על חברות ומנהיגות" © קרדיט: צילום פרטי

הדברים שהיו לי הכי משמעותיים בטירונות היו שהצלחתי ללמוד על עצמי דווקא מתוך הקושי ויחד איתם ערכים שאקח איתי תמיד - תובנות ושיעורים שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר. למדתי על חברות, ומנהיגות. הפתעתי את עצמי לטובה וגיליתי שאני לא עצלנית כמו שחשבתי ויותר חזקה משדמיינתי. לא מעט פעמים גם איכזבתי את עצמי ובסיטואציות מסוימות הרגשתי שחזרתי עשרים צעדים אחורה בדרך שאני עושה כבר שנים במטרה להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי.

בסופו של יום אני בעיקר שמחה על החוויה הזו ומצטערת שהיא עברה כל כך מהר. אז אם אתם עומדים להתגייס בקרוב, אני מציעה לזכור שהצעקות והמשמעת הקשה הם לא יותר ממשחק שנועד להכין אתכם למצבי קיצון שכנראה לא תיתקלו בהם בשירות הסדיר שלכם. תתמקדו בחברים ותשתדלו להפיק את המיטב מכל חוויה שתחוו. תיזכרו שבסוף הכל עובר ובעתיד כנראה שתרצו מאוד לחזור לתקופה הזאת.