ליאת רוטנר נחשבת לסופרת נוער מצליחה כבר יותר מעשור עם מגוון ספרים כגון: "קיץ אחד ביחד", "תנו לגדול בשקט" וכמובן סדרת הספרים המבוססת על סדרת הטלוויזיה "כדברא".
לכבוד צאת ספרה החדש והרביעי בסדרת, "קיץ אחד ביחד: "אל תגידו מי אני", תפסנו אותה לראיון על הספר הזה בפרט, ועל מגוון ספריה בכלל.

הספר השלישי בסדרת "קיץ אחד ביחד" יצא בשנת 2006, לפני 16 שנה. ליאת מסבירה מדוע הפרש הזמנים בין הספר השלישי לרביעי היה כה גדול.

"בדרך כלל סופר נורמלי, שחושב על הקריירה שלו קודם כל לפני החשקים שלו ולפני מה בא לאחרים, כותב לרב מכר המשך, ואם גם ספר ההמשך מאוד מצליח - אז הוא מן הסתם ממשיך לסדרה. במיוחד אם מדובר בספרים כמו 'קיץ אחד ביחד' ועם 'תנו לגדול בשקט' שהיו מטורפים לגמרי. אבל הסיפור שלי הוא קצת יוצא דופן כי את 'קיץ אחד ביחד' ואת 'תנו לגדול בשקט' כתבתי כשהייתי ילדה בת 14 בחטיבת ביניים דתית בנתניה. הייתי ילדה היפראקטיבית, וכתבתי את זה לעצמי, שלחתי את זה לידיעות בערך בכיתה ט' והם התלהבו ורצו להוציא. ההצלחה שלו הייתה מטורפת, אבל לא היה אכפת לי שיש לו הצלחה מטורפת. בהוצאה אמרו שהוא מאוד מצליח ושכדאי שאני אוציא לו ספר שלישי, וכשהייתי עדיין תלמידת תיכון כתבתי את 'לנצח בגדול' (הספר השלישי בסדרה - ש.פ), וגם הוא מאוד הצליח.

הייתי אמורה לכתוב לזה המשכים, אבל כל מה שעניין אותי היה לחיות את חיי בתור נערה צעירה ולהמשיך לכתוב על מה שבא לי. לא עשיתי אירוע השקה לאף אחד מהספרים שלי, חוץ מכשיצא הספר "עד האופק" באירוע חברי קטן בבר.

בכל פעם כתבתי על מה שאני רוצה, מה שנראה לי מגניב. מאוד רציתי גם להתקדם כסופרת, אם תסתכלו על 24 הספרים שלי שיצאו לאור, אתם תראו שאין שם כמעט סדרות. עשיתי את 'מלאדאר', את 'הרמת מסך", ואחרי כמה שנים ביקשו ממני שוב המשכים ל'קיץ אחד ביחד' ולשלושת הספרים הראשונים, ועדיין לא התחשק לי לעשות המשך. רציתי כל פעם דברים חדשים, אז עשיתי את 'מעורב ירושלמי' שיש בו מין הופעת אורח כזאת של איתי (מ'קיץ אחד ביחד' - ש.פ)."

"אני פחות מסתכלת על המכירות, על הכסף, ועל הפוטנציאל 'להרוויח' עוד קוראים. אני רוצה לכתוב על מה שאני אוהבת, מה שמתאים לי עכשיו בחיים ולהתפתח לעוד ז'אנרים."

ומתי החלטת שהגיע הזמן לכתוב את הספר הרביעי?
"לאורך השנים לאט לאט גיליתי כמה חזק השפיעו הספרים הראשונים על הקוראים שלי, וגם הבנתי שיש משהו מאוד מעניין ונחמד בלהמשיך ספרים שמאוד הצליחו והיו אהובים, בלי שבכלל עולה על דעתי שיש 'פוטנציאל מכירתי', כי אני מאמינה שכל ספר שאוציא עכשיו שלדעתי יהיה מספיק טוב - אז הקוראים, ובעיקר הקוראים הקבועים שלי, יאהבו. אבל מאוד רציתי לעשות את הדבר הזה, כי פתאום התחשק לי לחזור לשישייה ההיא ולכתוב מה קרה אחרי 'תנו לגדול בשקט', כי מי שקרא את הטרילוגיה יודע שיש מן קפיצה כזו בזמן בין 'תנו לגדול בשקט' ל'לנצח בגדול', אני לא עושה ספויילרים למי שלא קרא, אבל מיד אחרי מה שקורה ב'לנצח בגדול', זה מאוד מעניין לדעת מה קרה לדמויות, כי לדמויות קורים דברים מאוד מעניינים בסוף של 'תנו לגדול בשקט'. הבנתי שמאוד מעניין לחזור לספר שהוא ההמשך של 'תנו לגדול בשקט', וזה מה שהוביל להחלטה של עכשיו - לשים את כל התוכניות שלי על ספר חדש, ויש לי איזה ארבעה ספרים חדשים שמחכים בתור בצד, ולעשות המשך לדמויות שאהבתי פעם והקוראים אהבו גם כן."

"בדרך כלל הסיבות העיקריות שסופר עושה סדרה הן:
א. סיבה מקצועית מכירתית. הקהל אוהב את מה שהוא עושה, אז למה לא?
ב. זה באמת משהו טוב, והוא מצא דמויות מסוימות שהוא אוהב ועלילה שהוא נאחז בזה.
אני כל הזמן אוהבת לחדש, כל הזמן אוהבת להתפתח. גם כשאני יוצאת לטייל, אני אוהבת לפגוש אנשים, אני אוהבת להכיר, אני אוהבת להתחבר. אני לא רוצה את אותו הדבר. אז גם בקטע של המכירות - זה לא מעניין אותי. גם בקטע של להינעל על אותו ז'אנר זה לא מעניין אותי, מה מעניין אותי? חדש, חדש, חדש. אבל בגלל שצצו לי דברים חדשים שרציתי לעשות לחבר'ה של 'קיץ אחד ביחד' - זה מה שגרם לי לכתוב לזה המשך."

מתוכנן ספר חמישי?

"מאוד הגיוני שאחרי הספר הזה, אם הוא יצליח, ואני מאוד מקווה! אגב, חשוב לציין, אני בכלל לא לוקחת כמובן מאליו שיאהבו גם את זה, אני מתפללת בכל רגע שעובר ואפילו קשה לי מאוד בכתיבה עצמה, בגלל ש'קיץ אחד ביחד' כל כך הצליח וקראו לו 'רב המכר של העשור', ולי קראו 'הסופרת של העשור'. נתנו לי כל מיני שמות מטורפים כמו 'ג'יי-קיי רולינג הישראלית' שגרמו לי להיות מאוד נבוכה, אז יש ממני ציפיות גבוהות. את הספרים הראשונים כתבתי בכיף לעצמי, ועכשיו יש לי מלא ציפיות, אנשים אומרים לי שהחיים שלהם השתנו ושבעקבות 'קיץ אחד ביחד' גילו את עצמם. מספרים לי בפנימיות לנוער בסיכון שנער ניצל מהתאבדות עקב קריאת "זאבים" כי זה הזיז אצלו משהו וגרם לו להתחיל לדבר. נערה שעברה טראומה מינית קמה מהמיטה לראשונה אחרי קריאת "לנצח בגדול" (שאת מדמויותיו עברה דבר דומה). אפילו סיפור מדהים על נער מרקע קשה שהיה בהשגחה 24/7 כדי שלא יפגע בעצמו, ואחרי "קיץ אחד ביחד" החל פתאום לדבר ולראשונה לחייך ולהסתכל בעיניים. לאור כל אלו, נורא קשה לי עכשיו לכתוב, ואני מקווה שיאהבו גם את זה. אני אהיה מאושרת נורא לגלות שגם את הספר הזה אוהבים, ואז יש מצב שאני אעשה לו עוד המשך".

את הספר הראשון בסדרת קיץ אחד ביחד כתבת ממש בתור נערה, מאיפה שאבת את ההשראה לכך?

"כתבתי 300 ספרים לפני הספר הזה, כתבתי ספרים מאז שאני בת שמונה, ספרים עבים מאוד למגירה. ההשראה היא פשוט משום שאני כותבת בשביל עצמי, בשביל החיים שלי. שואלים אותי למה כתבתי 300 ספרים עבים לעצמך ולא פרסמתי אותם? וזה תמיד מוזר לי לענות על זה כי לא חשבתי בכלל לפרסם את זה, כתבתי לעצמי. התשובה להשראה היא מהכל - מהחיים. בסדנאות הכתיבה שלי לבני נוער אני מראה להם איך הדברים הכי קטנים בחיים, הכי שוליים שלא מעניינים אף אחד חוץ ממך וממני, בסוף מעניינים עוד הרבה אנשים.

אחד הדברים הבולטים בלהיות בן נוער או בת נוער זה שאתה מרגיש שאתה היחידי בעולם שמרגיש ככה, אתה מרגיש משהו מסוים ואומרים לך 'כן אתה מתבגר', 'כן זה הורמונים', ואתה מרגיש שלא באמת מבינים אותך, אתה מרגיש משהו ולא חושב שעוד מישהו מרגיש בדיוק את אותו הדבר. הדבר הזה זה משהו שמאוד אהבתי להוציא אותו לידי ביטוי בספרים שלי, וההשראה היא בעצם הרצון להוציא את הקול שלי ואת הקול של דברים שחוויתי דרך ספרים. לכן המשכתי לכתוב לעצמי כי זה פשוט איפשר לי להביע את עצמי בלי ציפיות של משהו שאני צריכה להיות בשביל אחרים. אני פשוט יוצרת מציאות בשביל אחרים. לכן כל דבר שאתם מרגישים, גם הדבר הכי שטותי, יכול להיות ספר".

האם העובדה שאת הספר הראשון כתבת כשהיית נערה ואת הספר הנוכחי (הרביעי במספר) כתבת כשאת כבר אישה בוגרת משפיעה לדעתך על הספר?

"אני לא חושבת שיש הבדל מבחינת תוכן. מבחינת הכתיבה אני נסחפת וישר חוזרת להיות בדיוק אני. אותה ליאת כל הזמן, מה שאומר שבגיל 13 הייתי מאוד זקנה לגילי ועכשיו אני מאוד ילדה לגילי, כלומר אני מרגישה שהגלעין הזה שנקרא 'ליאת רוטנר' לא משתנה, יש לו המון תובנות בדרך ואני משתנה. חשוב להדגיש שאני משתנה, אבל 'הגלעין לא משתנה' ויש הרבה דברים שכן יותר קשה לי כי הפרעת הקשב שלי התגברה, זה לא דבר שנעלם עם השנים,  ולכן היה לי קשה לשבת ולכתוב. כן אני מרגישה שהכתיבה הרבה יותר עמוקה בהרבה דברים, אבל לא בכל הדברים, כי כבר בגיל ההתבגרות היו לי הרבה דברים שאני הבנתי והיום, במבט לאחור, אני בהלם שהצלחתי בכלל להבין דברים כל כך מורכבים בגיל ההתבגרות, אבל אני לא היחידה. הרבה בני נוער אצלי בסדנאות נפתחים, וכל כך הרבה דברים עמוקים יוצאים מהם בכתיבה, שאנחנו מגלים את זה תוך כדי שאנחנו כותבים את הספר. אז בעיקר בקטע טכני אני חושבת שהשתניתי, קצת גם בעומקם של דברים ובכל מיני דברים שאפשר להבין אותם רק שמתבגרים וצוברים מלא ניסיון, אבל ברוב המוחלט של הדברים אני מרגישה שאני אותה ליאת רוטנר, כשאני כותבת את ההמשך ל'קיץ אחד ביחד', לפחות".

עם איזו דמות ב'קיץ אחד ביחד' את הכי מזדהה?

"זה מצחיק כי קודם כל אני רוצה לחשוף בפניכם משהו. אני הייתי מאוהבת בתומר, עכשיו למה זה מצחיק? כי הקוראות שלי אומרות לי שגם הן היו מאוהבות בתומר. אני חושבת שאחד הדברים שמאפיינים את הכתיבה שלי שהיא גורמת לקוראים להרגיש. הרגשות שלי פשוט יוצאים דרך הכתיבה, ומשהו בדמויות שלי ממש קם לתחייה, שאתה מרגיש שאתה רוצה להיכנס לספר. אני חושבת שחלק מזה מתבטא בכך שאם אני מאוד מאוהבת בדמות כלשהי ואני בעצמי עורגת אליה, אז גם הקוראים שלי מתאהבים בה. אם אני רוצה שאיתי יהיה החבר הכי טוב שלי בכל מסיבה - אז הוא יוצא כזה. אם תשימי מצלמה נסתרת בחדר שלי כשאני כותבת, את תראי שכשאני כותבת את איתי אני פורצת בצחוק. אני עכשיו מתארחת אצל חבר ביוון והוא שומע אותי כל הזמן מדברת לעצמי כשאני מקלידה, כשאני כותבת את איתי אני מתפוצצת מצחוק, כשאני כותבת את קובי אני כזה 'אוי ואבוי איזה מסכן!', כשאני כותבת את ענבל אני כזה 'אוווו'. הרגשות של ענבל בספר הזה, אגב, עולות עוד שלב בהתבגרות שלה, אני כל כך אוהבת את הדמות הזאת. אבל אני הכי מתחברת לתומר, באופן מפתיע. כאילו מצד אחד אני מאוהבת בו, ומצד שני אני מתחברת אליו בחצי ממני, החצי השני שלי מתחבר לענבל. זאת אומרת אני בשני מצבים בספר אבל זה חטא להגיד למי אני הכי מתחברת כי זה כמו להגיד את מי מהילדים שלי אני הכי אוהבת. אם תשאל הורה איזה מהילדים הוא הכי אוהב, אז גם אם הוא ירגיש איתך הכי פתוח בעולם להגיד את מי הוא הכי אוהב, הוא יגיד שאת כולם. אני מתחברת לכולם ואוהבת את כולם, אבל הדמויות שהכי מעוררות בי דברים הם תומר וענבל."

רוטנר אף מוסיפה פרט מפתיע לגבי דמותה של ענבל:
"ענבל, מי שזוכר איך שהתחיל 'קיץ אחד ביחד', היתה אמורה להיות דמות יחסית שולית. היא הופיעה בפרק השני בתור איזו מישהי שנועה פגשה בתחנת האוטובוס. נועה הייתה אמורה להיות יותר מרכזית ממנה, אבל פשוט בגלל שכל כך התחברתי לענבל - היא פשוט פרחה ונהייתה אחת הדמויות הראשיות".

"כתב לי איזה נער שהוא שקל לפגוע בעצמו בגיל 14, ואחרי שהוא קרא את 'זאבים' הוא זרק את הצנצנת עם הכדורים שהוא אסף כדי לפגוע בעצמו. זה היה הסוויץ' שלו ללכת לפנות לעזרה. הוא קרא את זאבים ופתאום הבחין שם במשהו מאוד חזק לגבי ההרגשה שאתה לבד בעולם. זה מטורף לקבל מכתב כזה!"

מה הספר שלך שאת הכי גאה בו?
"שני ספרים שאני הכי גאה בהם.. בעצם אני אגיד שלושה. הראשון זה 'תחת כנפך', הספר שלי למבוגרים והוא כתוב בצורה.. לפעמים אני קוראת את זה ואני לא מאמינה שאני כתבתי את זה! כאילו אתה נכנס והמחשבות שלך זורמות פנימה, ואני פשוט מרגישה שכל מי שקורא את 'תחת כנפך' ומספר לי שקרא את זה אני עפה. הספר השני זה 'מאלאדאר' כי פשוט הייתה עליו עבודה מטורפת. מי שקרא את 'מאלדאר' יודע שיש בו מלא עלילות בתוך עלילות בתוך עלילות, ועדיין אתם לא יודעים כמה שהספר הזה מורכב. הספר השלישי זה 'זאבים', כי הוא מותחן פסיכולוגי שמשחק במוח והוא אחד הספרים שיצר הכי הרבה תגובות אמוציונאליות אצל בני הנוער".

את בדרך כלל כותבת לנוער אבל התנסית במקצת בכתיבה למבוגרים (בספר 'תחת כנפך') מה ההבדל בין הסוגים? מה את מעדיפה?

"אז כמו שאמרתי, הגלעין של ליאת רוטנר הוא נשאר אותו גלעין, בספר 'תחת כנפך' נתתי לעצמי פשוט להרגיש, ובספר הזה המחשבות והרגשות קולחים ללא סינון. קודם כל הוא מדבר על דברים קצת יותר מורכבים, דברים שמבוגרים חווים יותר מאשר בני נוער. בגלל שזה למבוגרים, אז יכולתי יותר לדבר על מה שקורה אחרי שיוצאים מהבית והקשר עם ההורים, ומה קורה כשאתה מבין שההורים שלך לא מושלמים, והצד השני צריך לטפל בהם. נתתי מקום לדברים כאלה, אבל גם יכולתי לצלול עמוק לתוך רגשות מאוד קשים. בספרי הנוער שלי אני עושה איזשהו סינון, אפילו ב'הרמת מסך' שמדבר על סמים והפרעות אכילה כתוב בצורה יחסית קלילה, ו'תחת כנפך' לא כתוב קליל בכלל. שני דברים יש בו שהופכים אותו לספר למבוגרים: השפה הספרותית והמטאפורות והדברים הקשים. אני אתן לך קצת ספוילרים על הבאות, הספר נוער הבא שיצא אחרי קיץ אחד ביחד הרביעי שנקרא 'לרוץ', שיהיה מאוד דומה ל'תחת כנפך' מבחינת זה שאני כותבת בו בצורה קצת יותר ספרותית ואני נותנת לעצמי לצלול לרגשות הקשים. עדיין סיננתי כי זה לנוער אז נזהרתי. הוא כן יגרום לכם לבכות אבל רק למי שקצת יותר מעז להתחבר לצדדים האפלים של עצמו. אני סקרנית לראות אם תאהבו את הספר 'לרוץ', שהוא לנוער".

איך הקורונה השפיעה על הכתיבה שלך?

"הקורונה זאת אחת הסיבות, אבל לא ה-סיבה. חשוב להדגיש, שלא יצא לי ספר נוער עבה בזמן האחרון, אלא ספרים שהם יותר ככה הרפתקאות ופנטזיה כמו 'נשמת חיה', וגם זה ספר שכבר כתבתי לפני הקורונה. בזמן הקורונה לא היה לי כוח לכתוב שום דבר, וההוצאות אמרו לי- 'נו מה עם הספר החדש?', אז נתתי להם ספר שכתבתי ב-2015, שזה 'נשמת חיה'. הקורונה תפסה אותי בדיוק כשהחלטתי לצאת לטייל בעולם ולהפסיק לעבוד כל כך קשה, כי מגיל צעיר אני עובדת מאוד קשה. לא טיילתי הרבה, לא יצאתי כמעט למסיבות מבחירה, כבר מגיל 21 היו לי איזה חמישה רבי מכר והייתי עורכת ראשית במגזין ב'מקור ראשון' ואהבתי את זה. היו לי ציונים מטורפים באוניברסיטה, מצטיינת רקטור, ואני אומרת את כל זה אפילו לא בגאווה, אלא במבוכה מסוימת, כי אני מרגישה שלא אפשרתי לעצמי לחיות. פשוט חייתי את הצד של עבודה ועבודה, ובעצם רוב הזכרונות שלי מכל שנות העשרה זה חדר כלשהו עם מחשב, כשאצל רוב האנשים זה שילוב של מלא דברים, אם זה טיולים, מסיבות, בני זוג.

אמרתי בתחילת 2020 שעכשיו אני לוקחת הפסקה עם ההרצאות, הפסקה עם הסדנאות, הפסקה מהכל! לא יכולה יותר לראות מחשב, אני יוצאת לטייל! ואז התחילה הקורונה, והקורונה נחשבת אירוע היסטורי חוץ מהקטע הרפואי, כי היו הרבה מגיפות בעולם בעבר אבל המגיפה הזאת מיוחדת בזה שהיא אילצה לראשונה בהסטוריה את כל האנשים להסתגר עם המחשבים. הייתי בהלם שפעם ראשונה בהיסטוריה האנושית, אנשים מוכרחים לשבת ליד המחשב, דווקא כשאני בפעם הראשונה בחיים שלי מחליטה להפסיק לשבת כל היום מול המחשב, בניגוד להרבה האנשים, ולצאת. אז הקורונה הפילה אותי בטירוף, והייתי בדיכאון מאוד קשה. מה שהוציא אותי מהדיכאון היה שהדבר היחידי שהרשו לנו לעשות בקורונה כדי לצאת החוצה היה ספורט יחידני. אז יצאתי, ובריצה שלי בטיילת בתל אביב, השתנה לי משהו במוח. ככה נולד הספר 'לרוץ', והוא הסתובב לי בראש בתור רעיון ועכשיו אני כותבת אותו.

הקורונה די דפקה לי את יכולת הכתיבה, הכניסה אותי לדיכאון וגם הוציאה אותי ממנו, ועכשיו אני מרגישה שהדמויות של 'קיץ אחד ביחד' ו'לרוץ' מראות לי את הדרך הביתה בחזרה לכתיבה. שני הספרים האלה כאילו באים לעזרתי עכשיו, הספרים האלה הם כמו חלונות דמיוניים שאני מכניסה את עצמי דרכם בחזרה לכתיבה, כי את השנה שנתיים האחרונות אני הקדשתי לאנשים, לחברים שלי, לזוגיות, לעבודה, לקורס שלי של הכתיבת-רפיה ומלא הרצאות, וקצת הפסקתי את הכתיבה. התחלתי לפחד שאני בחיים לא אוכל באמת לזרום ולעוף בחזרה לכתיבה כמו שפעם עפתי, שאני אצטרך לאלץ את עצמי עם רעיון בראש: 'כי בסוף הקוראים רוצים ספר כזה וכזה ואני רוצה להמשיך להיות סופרת', ופחדתי שזה יהיה עול. כי אם זה יהיה עול, אני יודעת שאני לא ארצה להמשיך להיות סופרת, כי כמו שאמרתי בהתחלה - תמיד צריך להיות חשק. זה תמיד צריך להיות בשביל עצמי, ואם זה לא בשביל עצמי אז מה הטעם? אז אני מרגישה שהספר 'קיץ אחד ביחד' ו'לרוץ' כאילו פתחו לי איזשהו חלון לאהבה שלי לכתיבה".

על מה הולך להיות הספר הבא שלך, אחרי 'לרוץ'?

"הספרים הבאים שעומדים להיות כוללים ספר פנטזיה לנוער שנקרא 'האפלים', שזה על בני נוער טיפה מתוסבכים שמגלים שהמוח שלהם כל כך רגיש עד שאם הם מרגישים דברים קצת חזק מדי, זאת אומרת כועסים או יוצאים משליטה, הם גורמים לחפצים סביבם לזוז. הם יכולים לגרום לדברים להתפוצץ! עם הזמן הם גם מגלים שהם יכולים לגרום לאנשים להרגיש אחרת, הם יכולים אפילו לגרום לאנשים להתפוצץ, אז הם צריכים להיות נורא זהירים ולעצור את עצמם כל הזמן או להשתמש במוח המאוד מיוחד שלהם כדי להזיז את הדברים לטובתם. כל זה מתחיל להתבהר כשליה, גיבורת הספר, מגלה שהיא יכולה לקרוא מחשבות לתלמידים בבית הספר שלה, וזה משנה את כל המעמד החברתי שלה. חוץ מזה, אני רוצה וצריכה לעשות המשכים ל'נשמת חיה', 'עד האופק', 'תיכון ברנסון', אפילו 'מאלאדר 3' מחכה לי על המדף מלא זמן שאני אכתוב אותו, וכל שאר הספרים האלה מותחלים. יש לי גם פרק ראשון של 'מיקו בל 2', אבל כרגע אני לא מסתכלת עליו. יש גם רעיון לסדרת ספרי אימה באותו סגנון של 'צמרמורת', מי מכם שזוכר ומכיר את הסדרה הישנה ההיא, אבל זה יהיה בסגנון שלי. אלו כרגע כל הספרים שאני יכולה להגיד עליהם, אבל אני פשוט צריכה לבחור, וכל דמות צועקת לי: 'תקחי אותי, תקחי אותי', אז בסוף במה אני בוחרת? בקורנפלקס!"

אומרים שבני נוער לא קוראים ספרים, האם הוא עדיין נכון?
"קודם כל, בני נוער היום קוראים הרבה יותר מפעם כי הם כל היום בפלאפונים ובמחשב, אז בני נוער פשוט קוראים יותר באופן טבעי כי הם כל הזמן עם טקסטים. בתקופתי, מי שהיה 'מגניב' היה יוצא לשחק בחוץ. הוא לא ראה כמעט אותיות, וה'חנונים' היו קוראים ספרים. היום בן נוער שלא כותב טוב יחסית או יודע לקרוא בצורה רהוטה - לא יצליח להסתדר. דבר נוסף הוא שמבוגרים עדיין חושבים שלקרוא ספרים זה 'חנוני', והם הזקנים בעייני, כי היום בני נוער שקוראים ספרים הם המגניבים, הם החכמים הם המעניינים! זאת אומרת שקריאת ספרים ממש לא ירדה באופן שחושבים, כי היא ירדה יחסית גם אצל מבוגרים, גם מבוגרים קוראים פחות ספרים. מבוגרים אומרים: 'בני נוער כל הזמן עם הפלאפון' בזמן שהם בעצמם עם הפלאפון. זה הורג אותי אנשים שאומרים 'ילדים לא קוראים ספרים' ואני כזה 'מתי אתה קראת ספר?'. ילדים ונוער קוראים ספרים יותר ממבוגרים, ושהמבוגרים יעזבו אותם בשקט".

היית רוצה פעם להיפתח מעבר לכתיבת הספרים? אולי תסריטאות או כתיבת סדרת נוער?

"אם יתחשק לי להפסיק להתפתח מעבר לכתיבת הספרים ולהתמקד רק בכתיבה, אז בין ספר לספר אני אכתוב תסריט, פשוט לא בא לי להוציא על זה זמן, כי את הזמן שיש לי אני רוצה לצאת לקורסים לפגוש אנשים, לייצר קבוצת ילדים שכותבת כל שבוע, הם כותבים ספר בהנחייתי וזה בעייני מדהים פי כמה מאשר שיראו משהו שלי בטלוויזיה".

"לכל מי שרוצה לכתוב ספר אבל אומר 'אני לא מספיק חכם' או 'אין לי מספיק רעיונות', אני אומרת: הדברים הכי מוזרים שקרו לך בחיים, שאתה חושב שלא מעניינים אף אחד חוץ ממך, יכולים להיות ספר, וזה אחד הדברים המדהימים שגיליתי בתור סופרת."

אילו טיפים יש לך לבני נוער שרוצים להיות סופרים בעתיד?

"תכתבו את עצמכם, אל תלחצו אם זה לא מספיק טוב לדעתכם, אל תשאלו את עצמכם מה אחרים אוהבים לקרוא, כי הדברים הכי מעניינים אלה הדברים שמעניינים אתכם, ואם אתם לא מאמינים - הספרים שלי שהכי הצליחו היו ספרים שבהם רק חשבתי על מה שמעניין אותי, ומסתבר שזה מה שהיה מספיק. אתם זה כל מה שצריך, מה שמעניין אתכם זה כל מה שצריך, וגם בואו לסדנת הכתיבה שלי! אז אראה לכם ממש איך עושים את זה, איך ממש בונים את הספר, זה לא משנה אם יש לכן בעיות קשב וזה לא משנה אם אתם על הספקטרום האוטיסטי וזה אפילו לא משנה אם אתם מרגישים שאין לכם רעיונות בכלל - כל הדברים האלה לאט לאט נפתרים כשכותבים ספר בשיטת הכתיבה החוויתית".