גם אם לא שיחקתם במשחקי הוידאו, אתם כנראה מכירים את שני הבחורים המשופמים, לבושי הסרבל וחובשי הכובעים עם האות הראשונה של השם שלהם. האחד נמוך עם כובע אדום בשם מריו והשני גבוה עם כובע ירוק בשם לואיג'י- או, כפי שהם נקראים יחד, האחים מריו. הראשון הוצג לראשונה ב-1986 במשחק "דונקי קונג" כנגר בשם ג'אמפמן, שצריך להציל את חברתו החטופה מהגורילה העצבנית והמאיימת (ששמה הוא כשם המשחק).

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• המתיחות שהכי הצחיקו אותנו
• צאו לטייל: כל האטרקציות הכי שוות בפסח!
• הדמויות הקומיות שחייבות לקבל סדרה משלהן

כשנתיים אחרי, הוא הספיק לקבל משחק משלו יחד עם אחיו והפעם כשרברבים, כאשר עלילת המשחק בעיקר מתרחשת בביוב. מאז, זיכיון משחקי הוידאו "מריו" התרחב לממדים עצומים וזכה לעוד משחקים- החל ממשחקי ספורט ומירוצים וכלה במשחקים חינוכיים. אלו הציגו דמויות נוספות- בין היתר הנסיכה פיץ', טואוד דמוי הפטריה, יושי הדינוזאור ובאוזר, צב-דרקון ושליט הקוּפות (זן דמוי צבים). לצד ההישגים בקונסולות ומכונות הארקייד, יצאו גם סדרות מצוירות, סדרות לייב אקשן ואפילו אנימה.

למרות כל העיבודים הללו, לאורך השנים ניסו להעביר את האחים למסך הגדול רק פעם אחת- באמצעות סרט הלייב-אקשן משנת 1993, הסרט הראשון שעשה אדפטציית לייב אקשן למשחק וידאו, אך נחל כישלון צורם. העובדה הזאת למעשה הופכת "האחים סופר מריו: הסרט", שיצא היום (ה') לאקרנים, לסרט האנימציה הראשון המבוסס על זיכיון משחקי הוידאו.

הסרט מציג לנו לראשונה את האחים מריו (בדיבוב באנגלית של כריס פראט וצ'ארלי דיי כמריו ולואיג'י, בהתאמה) מניו יורק ואת עסק השרברבות הספק-מצליח שלהם. בהמשך הסרט, שניהם נכנסים לצינור מסתורי. משם מריו מגיע היישר אל ממלכת הפטריות, שם הוא פוגש את טואוד (קיגן מייקל קי) ויוצא יחד איתו ועם הנסיכה פיץ' (אניה טיילור ג'וי) להצלת אחיו. שכן, לואיג'י הגיע בטעות לממלכה של באוזר (ג'ק בלאק) האימתני. בדרך הם יפגשו את דונקי קונג (סת' רוגן) מממלכת קונג, אותה ממלכה שתעזור במאמצים של ממלכת הפטריות להביס את באוזר, המאיים להשתלט על אותה הממלכה.

העלילה מתחלקת לשני חלקים לא שווים באורכם, החלק הראשון מתרחש החל מהסצנה הראשונה בניו יורק ועד הרגע בו מריו מגיע לממלכת הפטריות, אותה נקודה בה הסרט משנה צורה, כאשר הוא מקבל נופך יותר פנטסטי (מלשון פנטזיה) ומציג גם את הדמויות האחרות מהזיכיון. אותם חלקים לא קשורים אחד לשני, עד כדי כך שהיה אפשר לבנות שני סרטים בז'אנרים שונים מכל אחד מהם. נהניתי מהחלק הראשון של הסרט, בו אנחנו זוכים לראות את האחים מנסים להסתדר בעולם האמיתי, עולם שלא מורכב ממפלצות וקוביות סימני שאלה שנותנות שדרוגים- אלא בעיקר מאנשים קטנים עם חלומות גדולים. אחד מאותם אנשים הוא מריו, שמצליח לגרור את אחיו אל תוך הפנטזיה שלו לעסק עצמאי ולשפוך כסף על פרסומת מגוחכת, זאת לאחר שהיו בעבר בעבודה יציבה כשכירים.

החלק השני, כאמור, הוא יותר בדיוני ועמוס במה שנקרא "ריצוי מעריצים" (Fan Service)- תוכן שנוסף לסרט במטרה להלהיב את קהל הצופים. באותו חלק מופיעות הרבה דמויות רקע שהופיעו במשחקים השונים, מפלצות מעל ומתחת לים, שדרוגים שונים, סצנות מירוצים על קשת בענן ואלמנטים שונים, כמו היכולת לזרוק בננה ב"מריו קארט" לרכב מתחרה במטרה להסיח את דעתו. כל אלו בהחלט יעלו חיוך על הפנים של אלו שגדלו על הדמות של מריו. אף על פי העומס והדייקנות בפרטים הקטנים, הסרט מצליח לשמור על דינמיות ולהכתיב קצב מהיר לעלילה שמתפרשת על שעה וחצי בלבד. אותו אורך של סרט הופך אותו לזן נדיר בין כל הסרטים שיוצאים לאחרונה, בהתחשב בעובדה שסרט מארבע השנים האחרונות לרוב אורך כשעתיים עד ארבע שעות.

בתחום הדיבוב, מי שעשה עבודה מצוינת הוא ג'ק בלאק, אשר מצליח להביא באמצעות הדיבוב שלו לבאוזר דמות של נבל קומי- אחד שיכול להיות גם מרושע וגם מגוחך באותה נשימה. עם בלדת רוק משעשעת בניחוח של שנות השמונים-תשעים, בלאק מתאר את אהבתו של באוזר לנסיכה פיץ', שעומדת לצד הרצון הבלתי נמנע שלו לשלוט על ממלכת הפטריות ולהרשים אותה. הסצנה הזאת ואחרות בהן באוזר מופיע על המסך נהפכות לבלתי נשכחות, במובן החיובי של המילה. לצד ההופעה הבולטת לטובה של בלאק, אי אפשר שלא להתייחס לסוגיית הליהוק של האחים מריו- שני אמריקאיים ממוצא איטלקי. מלבד כמה קריאות "מאמא מיה!" ומבטא איטלקי אשר מבליח לשניות בודדות, אין כל זכר לאיטלקיות בדיבוב של פראט ודיי.

בשנים האחרונות התעצם הביקוש של ייצוג ראוי של מגוון אוכלוסיות על המסך, מה שמתבטא בבחירות ליהוק שנויות במחלוקת. לכן, הבחירה בשניהם כשחקנים אמריקאיים לדיבוב דמויות שהצד האיטלקי דווקא יותר בולט בהן במקור בהחלט נחשבת לנועזת, אבל גם מאוד תמוהה. ככלל, אם מסתכלים על הקאסט, אפשר לראות שהוא טעון בכוכבים מהשורה הראשונה של הוליווד- ויש סיכוי מאוד גדול שתכירו לפחות שם אחד שהזכרתי למעלה. הרבה מהסרטים שיצאו לאחרונה מתהדרים באנסמבל עמוס באבק כוכבים, החל מסרטים לכל המשפחה ועד לסרטים לקהל קצת יותר מבוגר. כאמור, אותו סיכון מצליח לשחק גם לטובה וגם לרעה ב"האחים סופר מריו" ומצליח להביא לצד בלאק המצוין גם את קיגן מייקל קי בתור טואוד המטורף ואניה טיילור ג'וי, שמוסיפה מלכותיות וחן לדמות של הנסיכה פיץ', דמות שעברה התפתחות משמעותית במהלך האבולוציה של הזיכיון- החל מההופעה הראשונה שלה במשחק הוידאו כעלמה במצוקה אל אישה חזקה ואמיצה בסרט הזה, שמקבלת הרבה מאוד זמן מסך. אותו שינוי מהותי בדמות הופך את ההחלטה של פיץ' להשקיע מאמצים באימון של מריו לקראת הקרב נגד באוזר וצבאו כהחלטה מעט מיותרת, כאשר היא לגמרי יכולה להילחם בו בעצמה ועם הממלכה שלה.

האנימציה של משחקים, סדרות וסרטים השתפרה פלאים מאז הסגנון המפוקסל של אמצע שנות השמונים. ניתן להבחין בשינוי המהותי כשמסתכלים על העיצוב הראשוני של מריו ב"דונקי קונג" ועל האנימציה של הסרט הנוכחי, מבית חברת סרטי האנימציה אילומיניישן (אלו שהיו אחראים בין היתר גם על סרטי "גנוב על", "המיניונים" ו"לשיר"). העולם הצבעוני בהחלט מצליח למשוך את העין וליצור קרנבל צבעים על המסך לאורך כל הסרט. הפסקול של הסרט מכיל שירים נוסטלגיים רבים, למשל "Holding Out for a Hero" (שהופיע בסרט נוסף שיצא לאחרונה מבית אפל ומבוסס על משחק וידאו אחר- טטריס) ומשאיר את הנוכחות של שנות השמונים, כאשר נראה שהיא כמעט ונעלמה בעקבות השימוש בטכניקת אנימציה מודרנית בסרט.

לסיכום, "האחים סופר מריו: הסרט" לא רק מסמן את הבכורה של האחים על המסך הגדול כדמויות מצוירות, אלא מציג את ההתמודדות של היוצרים בדרך ליצירת סרט המתבסס במלואו על משחק וידאו מוכר ואהוב, כזה שהצליח לבנות בסיס יציב וקהל אוהד. מצד אחד, עומד הרצון לבנות סיפור חזק ומרגש ומצד שני, להתייחס לתחושת הנוסטלגיה ולתת מקום של כבוד לחומר המקור. אותו ניסיון לאיזון בין שני הצדדים אמנם לא שיחק לטובה בסרט, אבל הוא בהחלט בולט בקצב המהיר שלו, הפסקול הנוסטלגי, הצבעוניות ורגעי ההומור שמלווים אותו לצד הריאליסטיות המועטה. הוא מצליח לדבר בעיקר למעריצים של מריו, אלו שיתלהבו מהפרטים הקטנים שהושתלו בסצנות וגם בסצנה שמופיעה אחרי הקרדיטים (כן, גם בסרט הזה יש סצנה כזאת) וכן מאלץ לדעת לפחות את פרטי הבסיס כדי ליהנות מהסרט במאה אחוז. בסך הכל, "האחים סופר מריו" מצליח להוות יריית פתיחה טובה לסרטי הקיץ, עם עלילה פשוטה ודינמית. הוא כן יכול להיכנס לקטגוריה של סרט נחמד לכל המשפחה- אבל הוא לגמרי רחוק ממושלם.

דבר מעניין שהופיע בחלק הראשון מבטא את הגישה שלו למקצוע השרברבות. לצד המלחמות של האחים כנגד יצורים מעופפים וצבים, אחת מהסצנות הראשונות מציגה אותם מנסים להיאבק בדליפת ביוב שמציפה את הרחובות, כאשר מריו הולך לשם במטרה "להציל את ברוקלין". ההתייחסות של האחים לסיטואציה בתור מקרה שמצריך התערבות של גיבור ולא סתם יום רגיל בעבודה מביאה את השרברבים לקדמת הבמה, כאשר אותם אנשים לרוב נחשבים כשקופים. בסופו של יום, גיבור על לא חייב ללבוש גלימה- לפעמים הוא יכול ללבוש גם סרבל.