השחקן והזמר נוה צור (31) עזב את ספסל הלימודים כבר בגיל צעיר, מבלי לדעת לאן פניו מועדות. "לא ידעתי עדיין מה אני רוצה", הוא מספר. אבל אז הגיע עולם המשחק והפך לבית שבו הוא יכול להשתחרר באמת. מאז, הוא צבר שורת תפקידים מכובדת על המסך (ביניהם ב-"גאליס", "אילת", "4:20", "פרא אציל", "שישו ושמחו" והרשימה עוד ארוכה), התבגר יחד עם הקהל, והפך לדמות מוכרת ואהובה. בימים אלה הוא מככב בסדרת הנוער החדשה והמבטיחה - "קווסט" (טין ניק, HOT). אחרי שהפרקים הראשונים כבר עלו לאוויר, תפסנו אותו לראיון על הדרך שעבר, על השנים שהתגלגל בהן בתעשייה ועל הרגע שבו הבין שזה המקום שלו.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הם חוזרים: כוכבי ויוצרי "פיניאס ופרב" בראיון לפרוגי!
• שירי הנושא של סדרות הנוער שיכלו להפוך לסינגלים
• הדמויות שהכי היינו רוצים לשחק איתן במלחמת מים 

-אתה מרגיש שונה מאיך שהתחלת?

"ברור!", משיב צור נחרצות. "בכל זאת עברו 15 שנה התחלתי את הדרך בתור ילד בן 16 מלא במוטיבציה והיו לי המון תקוות, אבל לא ידעתי שזה יצליח. הייתי בנקודת פתיחה שונה מאוד, והיום אני מבין שאני שחקן. אז לא הבנתי שאני שחקן, אבל עשיתי את זה וקלטתי שזה מצליח לי".  

-מה אתה זוכר מתפקיד המשחק הראשון שלך?

"תפקיד המשחק הראשון שלי הרי היה ב'רמזור', ואני זוכר שממש התרגשתי לקראת יום הצילומים הראשון. התרגשתי גם לקראת האודישן ונסעתי אליו מצפת לתל אביב, הרי באותה התקופה גרתי בצפת ולפעמים הייתי לוקח שלושה אוטובוסים כדי להגיע לכל אודישן, אז הייתי צריך להילחם על כל דבר. גם היום אני בא להילחם, אבל הכל יותר קרוב אליי כי אני גר בתל אביב ולפעמים אני גם שולח אודישנים מהבית. בלילה שלפני הצילומים לא הצלחתי לישון, ואני זוכר שהייתי שלקחתי שם הכל ברצינות, ולא התלהבתי בקטע של: 'וואי' ככה נראה סט צילומים!'. כן הסתקרנתי, אבל הייתי בפוקוס ומאוד מאוד מקצועי, כי מבחינתי באתי לעבוד ומבחינתי גם התחלתי את הקריירה באותו היום. ב'רמזור', רוב הסצנות שלי היו עם נירו לוי (בסדרה, חפר גורי-ד.ש), ואני זוכר שבמהלך הצילומים הוא שאל אותי: 'אתה רוצה להיות שחקן?', עניתי-'כן', הוא הסתכל, חייך אלי ואמר-'אתה תהיה', אז ראיתי את הסיטואציה הזו כאישור מנירו שאהיה שחקן, וזה נתן לי תקווה להמשיך". 

-סדרת הנוער החדשה "קווסט" בכיכובך עלתה למסך! ספר על הדמות שלך.

"רפאל, הוא זה שיצר את המשחק עליו בנוי הטורניר. מתייחס לעצמו כאל אמן, מבחינתו המשחק שיצר זו אומנות והוא ברא איזשהו עולם, אז הוא חושב שהוא אלוהים וגאון. אנשים אחרים גם חושבים שהוא הגאון, אבל הם כן אומרים 'בוא תרגע נשמה'. הוא לוקח את עצמו מאוד ברצינות ומחכה למחיאות כפיים שיגיעו, אבל הן אף פעם לא מגיעות. זה ממש מצחיק ורפאל מאוד מלא בעצמו, אז הוא רוצה שגם אנשים אחרים יראו את זה. בנוסף לזה, רפאל מנחה את הטורניר, יודע מה קורה בכל שלב בתוך המשחק, וגם מספר את הסיפור של הסדרה ביחד עם עדן גולן".

הייתה התלבטות אם לחזור שוב לעולם הנוער?

"האמת שלא", משיב צור ומפרט. "קודם כל, לכל דבר שעידו ודוד (דרור ודהן, בהתאמה - ד.ש) יוצרים, אם הם קוראים לי אני בא, לא מתעסק איתם!", משיב בצחוק. "אני מרגיש שזכיתי באמונה שלהם, בזה שהם כותבים לי תפקידים כאלה, ומראש רואים אותי בדמות שהם רוצים לעשות וזה הכי מחמיא לי. הם גם כותבים דברים בצורה כל כך מצחיקה, ברמה שאני בכל פעם מחדש מוצא את עצמי צוחק בקול כשאני קורא טקסטים. לא הייתה לי התלבטות אם לחזור לעולם הנוער, כי היום לפחות אני לא צריך לשבור תקרת זכוכית, אני מאמין שאני משחק ולוקח את התפקידים שלי ברצינות בכל סט שאני מגיע אליו. כל ז'אנר מביא את הדבר שלו, ובכל דבר שאני עושה אני בעצם בא לספר סיפור. מבחינתי, אני יודע שאני יכול לשחק בז'אנרים למבוגרים, ובז'אנרים של מתח לנוער, ככה שאין פה הגבלות ואין לי מה להוכיח בהקשר של תקרת הזכוכית. 

מעבר לזה, לפני 'גאליס' שיחקתי בתכנים למבוגרים כמו 'רמזור', 'דובדבני וקובץ' ורק אחרי הרבה זמן הגיע 'גאליס', שזו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי לתפקיד גדול. 'גאליס' הצליחה בטירוף ברמה שרוב הפוקוס היה שם! שזה מדהים והסדרה הזו גם נתנה לי הרבה עבודה, אם זה דרך הרבה עונות, דרך הסרטים, דרך המופעים והכל בזכות זה. אף פעם לא הרגשתי שאני עושה משהו אחד. אנחנו מדינה קטנה ובשביל להתפרנס אתה צריך לעשות הכל מהכל וגם לנצל את הגיל שלך כמו זה שהייתי ילד ועשיתי סדרות נוער שזה דבר טוב. המזל שלי הוא שהתפקידים שעשיתי היו מדהימים מבחינת הכתיבה, כל כך מצחיקים ושחקנים 'מתים' לגלם תפקידים כאלה מופרעים וחד פעמיים".

-הסדרה עוסקת בתחרות גיימינג בינלאומית, כמה גיימינג מתקשר אליך ביום-יום?

"האמת שהיום הרבה פחות. פעם הייתי הרבה משחקי מחשב כמו 'קונטר סטרייק', במשחקי פליסטיישן כמו 'פיפא', 'רד דד', 'פאבג'י מובייל' והיום אני משחק פיפא עם האחים שלי, אבל פעם ב אני מכיר גם קצת מושגים שקשורים לגיימינג, אבל לא ממש יכול להגיד שאני מבין בתחום".  

-בסדרה הזו אתה בעצם עובד בפעם הרביעית עם היוצרים, עידו דרור ודוד דהן שציינת קודם. איך לחזור לעבוד איתם? 

"אחרי שהם כותבים את הסדרה אנחנו יושבים כולנו, הם מסבירים על הדמות, איך הוא חושב ואז אנחנו תמיד עושים הקצנות ביחד. העבודה עם עידו ודוד מצחיקה, הם ממש מבריקים ופשוט רמה גבוהה".  

-כאמור העבודה שלך איתם החלה ב"גאליס", האמנת שהסדרה הזו תזניק לך את הקריירה בצורה משמעותית?

"קודם כל אני זוכר ש'גאליס' היה בעצם המשך של של 'החולמים', וגם גדלתי על סדרות כמו 'השמיניה' ו'האי'. ידעתי שסדרות נוער יכולות להצליח, אבל לא כולן מצליחות וב'גאליס' הייתה בי תקווה. כשקראתי את התסריט אמרתי: 'בואנה, זה ממש טוב ומעניין', גם מבחינת העניין של ההרפתקה, גם מבחינת הדמויות, גם מבחינת המחנה הכיפי והיה בזה קסם מאוד גדול. גם הקאסט וההפקה היו ברמה ממש גבוהה, אז הבנתי שיש פה משהו שיכול להצליח, אבל אתה לא יודע עד שזה קורה ולקח זמן. העונה הראשונה יצאה, הכל טוב ויפה, אבל רק בעונה השנייה התחלנו לקלוט את הטירוף. היו תקוות, אבל בחיים לא דמיינתי ש'גאליס' תגיע למימדים האלה, זה היה משהו שונה ובלתי נשכח!". 

-עד כמה עדיין מזכירים לך את הוגו כשאתה הולך ברחוב? 

"אין יום שאני לא נתקל בזה!", משתף בצחקוק. "כשאני נמצא ברכבת, בים ובכל מקום, השם השני שלי הוא הוגו. והוא אחת הדמויות האהובות בסדרות נוער. אני רואה שכשאנשים פוגשים אותי הם מחייכים וצוחקים בגלל הוגו, כי הם חושבים שהם רואים אותו באותו רגע, אז זה ישר מצחיק אותם. אלו תגובות של שמחה, כאילו מדובר בחבר שלא פגשו מלא זמן".  

-אז הוגו הוא בעצם הדמות שמסמלת אותך?  

"זה תלוי בקהל כלומר יש אנשים שגדלו על 'גאליס', יש מבוגרים שראו אותי ב'שישו ושמחו', וב'פרא אציל'. כשאנשים שואלים אותי: 'יואו, מאיפה אני מכיר אותך?!', אני מנסה לאבחן את הבן אדם לפי הגיל, לדעת מאיפה הוא מכיר אותי והרבה פעמים מדובר באנשים בני 20, אז אני ישר זורק את 'גאליס', כי הם כנראה גדלו על זה". 

-אגב, דמות נוספת שגילמת וקצת הזכירה את הוגו, זוהי הדמות של שוסטק מ"מועדון החנונים". מרגיש שיש דמיון בין השניים?

"אני חושב שהוגו ושוסטק היו מסתדרים, אבל הוגו היה קולט ששוסטק לא העיפרון הכי חד בקלמר אם יש סטים שנקרעתי בהם מצחוק, אלו הסטים של 'גאליס' ו'מועדון החנונים' ששם בכלל היה טרלול, כי בסדרה הזו הכל היה כל כך חסר היגיון. היו ימים שאורי בלופרב ואני לא הצלחנו לצלם סצנות מרוב שצחקנו מהשטויות שהיינו אמורים לעשות, והשעות שאחרי ארוחת הצהריים הן הכי קשות, אז בגלל זה נכנסים להתקף צחוק, אי אפשר לצלם וצריך לעשות הפסקה של חמש דקות, כי אחרת הסצנה לא תצליח לקרות".  

כמה אתה מביא מעצמך לדמויות, כלומר כמה הן נוה בכלל? 

"בסופו של דבר, אני חושב שהכל עניין של הקצנות בכל מיני דברים. למשל, הוגו ואני לא היינו יכולים להיות באותה הכיתה, כי הוא בטוח היה בכיתת מחוננים ואני בניגוד אליו לא הייתי באזורים האלה אבל כן יש משהו בנאיביות ובתמימות שמזכיר אחד את השני. אני זה פחות העניין, ואני כן רואה את עצמי כמישהו שבא, מביע רגש ומביא את עצמו לתוך הדבר, אבל בא לי לשחק דמות. אני רוצה להתחבר לאותו הבן אדם ולהבליט בו דברים, אז מתוך כל זה יוצא רגש שאני מכיר או משהו אחר שאני יכול להזדהות איתו ולהבין אותו, אבל בא לי להיות הדמות".

-נשארת בקשר עם חברי הקאסט של "גאליס"?

"נשארתי בקשר טוב עם חלק מהשחקנים כמו דניאל גד, תובל שפיר ודניאל מורשת. עם השאר בקשר חברי, אומנם לא ביום-יום, אבל לכולם יש לי הרבה מקום בלב". 

-ממש כמו הוגו בעצם, כי הוא גם תמיד קיבל ואהב את כולם. 

"וואלה, אז אולי אני באמת כמו הוגו".

-הפעם האחרונה שהתאחדת איתם הייתה בזום בתקופת הקורונה. מאמין שביום מן הימים יהיה פרק איחוד? כי פרסמנו בשנה שעברה שהיו מגעים שכשלו

"אני לא יודע להגיד אם יהיה, אבל כן יכול להיות שצריך אולי לחכות עוד קצת. אם באמת יהיה פרק איחוד זה צריך להיות למבוגרים, כי האנשים שגדלו על 'גאליס' כבר מבוגרים. אני לא יודע אם זה יקרה, אבל אולי צריך להשאיר את המצב כמו שהוא בלי פרק איחוד, כי עדיף לשמור על הקלאסיקה".  

היום יש המון סדרות נוער במקביל, ובתקופה שהתחלת היו ארבע בשנה. אתה חושב שזה יותר מבורך בהיבט של הקהל או דווקא גורם להם לא להיקשר מדי לדמויות ועלילות בגלל הריבוי וההיצע?

"אני חושב שבסופו של דבר אם מישהו רואה סדרת נוער והיא תופסת אותו, היא פשוט תופסת אותו. אני כן חושב שיותר קשה לאנשים שיוצרים את הסדרות ולערוצים לתפוס את הצופים, כי הזמן של הילדים ביום-יום הוא מוגבל ויש להם היצע של הרבה סדרות, אז לא כל הילדים והנוער יצליחו לראות את כל הסדרות. אני חושב שהפרק הראשון של כל סדרה צריך להיות דבר מדהים שיתפוס אותם על ההתחלה, כדי שיגידו: 'וואלה כן, את זה בא לי לראות' ואם הוא ימשוך אותם ויגרום להם להתחבר, הם ישארו עם הסדרה הזו. בסוף הכל עניין של 'איזו סדרה הילדים יבחרו לראות?', וככה התחרות הרבה יותר קשה, אז רק הטובים ביותר ינצחו". מי זו תהיה?". 

-תן לי לנחש... "קווסט"? 

"הזמן יגיד, אבל אני מחזיק אצבעות". 

 

 

-אתה מרגיש שיש לך טייפקאסט מסוים?

"עידו ודוד הם במיוחד האנשים שלוקחים אותי למקומות של מופרעות. מעבר לזה, גילמתי דמויות של ערסים, דמויות כמו נחומי ב'שישו ושמחו' שהיא קצת יותר עדינה, פיוטית ורגישה, מה שמאוד שונה מהדמויות שלי בסרטים כמו 'פרא אציל או ב'עמק' למשל. אני מאמין שהטייפקאסט שלי מאוד רחב, כיף לי לגלות שאני יכול לעשות תפקידים מגוונים, ואני חושב שיש לי יכולת לשחק גם דמויות קומיות ומופרעות, וגם דמויות עדינות ורגישות שהן עם יותר ניואנסים ופחות מוחצנות".  

-לצד קריירת המשחק, אתה גם במוזיקה. הספקת להכניס לרזומה שלך שני אלבומים. יש אלבום נוסף בדרך?

"האמת שאני עובד על עוד אלבום ואין לי צפי למתי יצא, אבל אני גם עובד על עוד כמה דברים במקביל. היום אני לומד תסריטאות ב'סם שפיגל' (בית ספר לקולנוע וטלוויזיה בירושלים-ד.ש), אז דברים קצת נדחקו לפינה לאחרונה בלית ברירה אבל אני עדיין מייצר מוזיקה, זה משהו שאני עובד עליו וזהו חלק שאני ממשיך אותו".  

-אתה מרגיש שאתה יותר שחקן? יותר זמר?

"בפועל אני חושב שהרזומה שלי כשחקן הוא הרבה יותר גדול מהרזומה שלי במוזיקה, אבל בוא נגיד שהייתי בכמה שנים של לפנות מקום יותר ליצירה ואמרתי לעצמי: 'בא לי להיות יוצר', 'בא לי לעשות מוזיקה' ו'בא לי לכתוב'. אני גם מביים קליפים ואוהב את המקום של מאחורי המצלמה, אם זה לכתוב, אם זה ליצור ואלו דברים שאני מפתח אותם וחשובים לי. 

בשורה התחתונה, אני רוצה לספר סיפור ובעולם המשחק, לדוגמה, גם היוצר וגם וגם השחקן בסופו של דבר מספרים סיפור. נכון שאני לא כותב את הטקסט, אבל מול המצלמה אני משחק מישהו וצריך לספר דרכו סיפור, וגם כשאני כותב שיר או שר בעצמי אני מספר את הסיפור של השיר. גם כשאני כותב תסריט לקליפ של זמר מסוים, אני מספר את הסיפור של הקליפ ובצילום-אני בעצם יוצר את השוטים בצורה שיספרו את הסיפור שלו. ההגדרה שאני חושב שכרגע הכי מתאימה לי, היא מספר סיפורים".  

-יש לך עבר בעולם הדת, אבל בגיל 16 שינית אצלך משהו בתפיסה. מה הסיבה? 

"באופן אישי אני מחובר לאלוהים, מאמין שהוא קיים, אני פונה אליו, נמצא בתקשורת איתו והוא נוכח בחיים שלי, אבל לשים אותו בהגדרות של דת גרמו לי קצת להתרחק מהעולם הזה, אז היו דברים שעשיתי ודברים שלא עשיתי. אני בן אדם מאמין, ולא חושב שיש קשר בין זה לבין אם זה יש לי כיפה או אין. המשפחה שלי אוהבת אותי, מקבלת אותי, אני מכבד אותה, יש המון ערכים שגדלתי עליהם שהפכו אותי למי שאני היום ואני שומר עליהם. אני אף פעם לא אמרתי: 'עכשיו אני מישהו אחר', אלא שאני בדיוק אותו האדם, שום דבר לא שינה משהו במהות שלי כבן אדם. אני האמנתי ועדיין מאמין באלוהים, פשוט יותר מתוך חיבור אישי ולא מתוך מקום של חוקים ומנהגים, למרות שאני כן מחובר ליהדות". 

-באותו הזמן גם עזבת את בית הספר. הרגשת שלם עם זה?

"אני יכול להגיד לך שהיום אני מרגיש שלם, אבל אז אז לא ידעתי מה יהיה. היה משהו מאוד משחרר בלעזוב את בית הספר, כי לא יכולתי לסבול את המסגרת הזו, אבל כן היה בזה משהו מפחיד של: 'אם לא למדתי וסיימתי בית ספר, מה יהיה איתי בחיים?' וזה מאוד משפיע עליך. כשבית הספר אומר שאתה לא מסוגל ולא יכול, אתה מרגיש שאתה נכשל באיזשהו מקום ואתה יודע שהחיים הרגילים מצריכים תעודת בגרות, אז אם אין לך 12 שנות לימוד-יהיה לך יותר קשה להתקבל לכל מיני מקומות. אתה מבין שזה משהו שהעולם דורש ממך, אז העניין הזה הדאיג אותי. 

גם ב'סם שפיגל' היו לי חששות של: 'איך אהיה במסגרת לימודית בבית ספר?', 'האם אצליח לעשות את כל המטלות?', 'האם אהיה תלמיד גרוע?', 'האם אצליח לשבת ולהתרכז?', ובסוף גיליתי שהלימודים שם מעניינים אותי. היום אני מביא פתאום ציונים גבוהים, וחווה בעצם חוויה מתקנת". 

-היו פעמים בתקופה הזו שאיבדת תקווה לגבי העתיד שלך?

"כמו שאמרתי קודם, יש חשש כשאתה לא יודע לאיפה החיים שלך הולכים ואמרתי לעצמי:  'טוב, אני וויתרתי על המסלול הרגיל, 'וויתרתי על לנסות להסתדר במסגרת הזו' ולא ידעתי עדיין מה אני רוצה, אלא שפשוט יעזבו אותי בשקט. רציתי חופש ובעולם המשחק יש מגבלות מסוימות, אבל יש בו גם חופש, שחרור וכיף, אז גיליתי שיש משהו שאני מוכשר בו ויכול גם לקבל בו את החופש שאני רוצה. בא לי שבתוך הדמויות שאני עושה, יהיה את המרחב שאני יכול להשתחרר בו וזה דבר ששאפתי אליו". 

-אתה מצפת במקור, וזו עיר שחטפה המון מתחילת המלחמה. כמה דאגות היו סביב המשפחה?

"היו מלא דאגות", משתף צור. "בכל פעם שראיתי רואה שמשהו קרה שם, הקבוצה של המשפחה ישר כותבת: 'אנחנו בממ"ד', שואלים את אבא איפה הוא נמצא, כי הוא כל הזמן עובד, זז מקום למקום ולא תמיד נמצא בבית, אז הוא כותב- 'אני פה', 'אני שם', מתחילת המלחמה זה נהיה קשה, מפחיד ותמיד אתה נמצא בדאגה, כי גם יש רק חצי דקה להגיע לממ"ד. באותה התקופה גם נסעתי הרבה לצפון והבית של ההורים שלי נמצא ליד בית ספר, אז האזעקה תמיד הייתה ממש חזקה, והיו פעמים שרצנו במהירות לממ"ד באמצע הלילה". 

אתה זוכר גם כחוויות כילד ממלחמות קודמות?

"בילדות שלי הייתה את מלחמת לבנון השנייה, אז התקופה הזו מאוד השפיעה עליי, הייתי בחרדות, זה ניהל אותי במשך כל התיכון. והייתי באיזושהי פוסט טראומה שבגללה הלכתי למקום שעזרו לי לטפל בדבר הזה. בסוף נהיינו חזקים יותר ואנחנו מסוגלים להתמודד עם דברים שאנחנו לא אמורים להתמודד, אבל אלה החיים, הם לא פשוטים ואנחנו מתחשלים מדברים כאלה". 

-ומה דעתך על כל מקרי ההיעלמויות שיש שם שמככבים לא מעט בחדשות? כמה זה מעסיק אותך בתור מי שגדל שם? 

"המקרים האלה מאוד מעסיקים אותי, ואני לא מבין איך הם קורים. אני מנסה להביא את הדבר הזה למודעות, אבל אני באמת לא יודע מה הולך כאן, זו ממש תעלומה".

-במעבר חד ובשאלה מאוד אמהית... מה קורה אצלך בגזרה הרומנטית?

"בסדר גמור, מחכה למצוא את אשתי". 

-בחזרה לצד המקצועי, אתה ודוד שאול עליתם עם הפודקאסט "הכל טוב יעני?". מאיפה הגיע הרעיון לפודקאסט הזה?

"הכל התחיל מזה שדוד שאל אותי: 'אולי נעשה איזה פודקאסט?', כי אנחנו חברים טובים ועשינו ארבעה פרויקטים ביחד. דוד שאל אותי: 'אולי נקליט איזה פרק?', אז עשינו פיילוט כזה ואמרנו: 'יאללה, הולכים על זה!'. התחלנו להעלות את הפודקאסט, כשזה היה ממש ספונטני ולא תכננו את הנושא, אלא שפשוט זו הדינמיקה שלנו- אנחנו מדברים על כל מיני דברים, שמים סימן שאלה כל מיני דברים דברים וזה מצחיק, כי אנחנו מסתכלים על דברים בזווית שהיא קצת קומית. לאחרונה הייתה לנו קצת הפוגה, אבל אנחנו מקליטים פרק בקרוב, נגיע להרבה פרקים והפודקאסט הזה כאן כדי להישאר!". 

-הגעתם עד ל-"ארץ נהדרת"!

"זה היה טירוף!", מספר בשמחה. "פתאום שלחו לי הודעות של 'אתה בארץ נהדרת!', אמרתי-'מה?!', וראיתי שאנחנו באמת שם. כתבתי לדוד שאול שבדיוק היה בסרט, וגם הוא אחרי כמה זמן אמר לי 'מה?!', אמרתי לו 'תראה!' וזה היה מצחיק. באיזשהו מקום, ידענו שהקטע שאנחנו אומרים הרבה פעמים 'אחי' יהיה מצחיק, וזה היה נחמד וכיף". 

-אגב, היית רוצה לקחת חלק בקאסט של התכנית הזו? 

"כן, למה לא? אני אומנם לא מראה ומפרסם בטיקטוק חיקויים שאני עושה, אבל כן חושב שאני חקיין די טוב, אז זה יכול להיות מעניין". 

-לסיום, באיזה פרויקט שלך אתה הכי גאה?

"וואי זו שאלה קשה מדי! אל תכניס אותי לפינה ותסבך אותי עם אנשים! מה שקורה כרגע זה ש'קווסט' עלתה ואני מחובר לסדרה הזו, כי זה דבר שקורה עכשיו, וכרגע אני מרוכז ברפאל עד לדבר הבא. אינשללה שנראה עוד הרבה עונות של הסדרה הזו ואני מאמין בה, אבל ימים יגידו".