הנציגה הבאה שלנו על שדרת הכוכבים? עמית מזרחי (25) כבר מזוהה כאחת מכוכבות הרשת האהובות והמצליחות בישראל, אבל מבחינתה, היא קודם כל שחקנית. את דרכה ברשת החברתית התחילה בכלל מתוך רצון להגשים את החלום שלה כשחקנית ולמשוך את תשומת הלב של סוכנויות, ומאז עשתה כברת דרך. לרגל העונה החדשה של הסדרה "מלון הוטל" (כאן חינוכית), בה היא מצטרפת לקאסט בתפקיד חדש, מזרחי מדברת על החיים בלוס אנג'לס - שם היא לומדת משחק, על האהבה לבמה, הזוגיות הארוכה עם בן הזוג המלווה אותה מהתיכון ועל הקושי שחוותה ב-L.A כשכאן בכלל החלה מתקפת הפתע הכואבת ב-7 באוקטובר.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• יהונתן שתיוי: "עברתי דחייה מילדים בבית הספר"
• נוה צור: "עברתי סוג של פוסט-טראומה"
• הם חוזרים: כוכבי ויוצרי "פיניאס ופרב" בראיון לפרוגי!

"אני אפילו לא זוכרת מתי הגיע הרצון הזה, כי הייתי ממש קטנה!", מספרת לנו מזרחי על ההתאהבות שלה בעולם המשחק. "אני פשוט מרגישה שנולדתי ככה. כשהייתי ילדה, הייתי עושה 'הופעות' בבית של סבתא שלי זכרונה לברכה מצד האמא, שנפטרה לפני שנה והלוואי שהייתה פה. אני זוכרת שעשיתי מגרם המדרגות אצלה בבית במה, תלשתי וילונות וממש הפכתי הכל לבמת תיאטרון. אחרי זה, הייתי גם בחוג משחק, במגמת תיאטרון בתיכון 'כצנלסון' וכשהשתחררתי מהצבא, עשיתי קורס צ'בק (שיטת משחק של המורה למשחק, איוואנה צ'בק-ד.ש). בתיכון התמקדתי יותר בתיאטרון, אבל רק כשהשתחררתי מהצבא-התגלה בפניי עולם הקולנוע שגם בו התאהבתי, אז היום אני יותר מתמקדת בו ועושה אודישנים לסרטים. בנוסף לזה, למדתי גם משחק אצל מאי מיכאלי, טסתי ללמוד משחק במדריד כדי להבין אם אני רוצה ללמוד שם, אבל בסוף נקלעה לדרכי ההחלטה שאני רוצה ללמוד בכלל משחק בארצות הברית. 

למה דווקא שם?

"השינוי נבע מזה שאמרתי 'וואו, ארצות הברית, זה גדול'! וזה לא ספרד שהיא מדינה קרובה לישראל, אלא שכאן אני רחוקה מהמשפחה שלי ב-15 שעות טיסה. הפחד בהתחלה נבע בגלל האנגלית, כי בניגוד לשפה הזו, ספרדית זו שפת האם שלי, הרי המשפחה מהצד של אבא שלי ארגנטינאים, וככה גם המשפחה של הבן זוג שלי, גיא וילמובסקי". 

 

-מזרחי מספרת כי רבים מבני המשפחה של אביה שחיים בארגנטינה היא מעולם לא הכירה. 

"אני חולמת לפגוש אותם יום אחד, כמו מרקו", משתפת בחיוך. "סבתא שרה ז"ל מצד אבי, עלתה לארץ כשהייתה צעירה, ופעם לא היה לה איך לתקשר איתם כמו היום דרך טלפונים, אלא דרך מכתבים, אז הקשר בינה לבין המשפחה שנשארה שם התמוסס. כשנפטרה ניסיתי למשל למצוא את אח שלה, הוגו, דרך יומן עם טלפונים שהיה לה כשבשום מספר לא ענו לי, השוותי תמונה שלו מאלבום שהיה לה עם אנשים שהיו דומים לו בפייסבוק תחת אותו השם ופניתי למלא אנשים לא נכונים. רק שנה אחרי שנפטרה וביום של היום הולדת שלה, עלה לי רעיון לחפש את אחיה לפי השם השני ומצאתי אותו באינסטגרם, הרי לארגנטינאים יש שני שמות. רשמתי לו: 'שלום, תגיד, יכול להיות שיש לך אחות שגרה בישראל שקוראים לה שרה?', ענה לי: 'כן, יש לי אחות שגרה בישראל שקוראים לה שרה, לא דיברנו המון המון שנים' ושאל: 'מה שלומך?, מי את?' ועניתי 'הנכדה שלה'". 

-נשמע כמו טלנובלה! 

"ממש טלנובלה! אני אומרת לך שאני חייבת לכתוב על זה סדרה!", משיבה בצחקוק.  

-מה הפרויקט שגרם לך להרגיש שעולם המשחק מתאים לך?

"אין לי פרויקט ספציפי ועשיתי כמה תפקידים, אבל 'מלון הוטל' זה התפקיד הגדול הראשון שלי וכשהייתי שם, קלטתי פתאום שאני על סט משחקת תפקיד, מה שהיה חלום ילדות שלי ואני עובדת בשבילו מאז שאני ילדה, אז אמרתי לעצמי: 'איך יכול שידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל בתור ילדה לא ניסיתי אלא רק עשיתי הופעות בבית של סבתא שלי?!'. כששיחקתי שם, אמרתי לעצמי: 'וואו!, זה הדבר שעושה לי הכי טוב בעולם, זה הדבר שאני הכי רוצה לעשות בחיים שלי וזה מה שאני הכי נהנית ממנו'". 

איך היה להצטרף לקאסט של "מלון הוטל"?

"זכות לעבוד עם שחקנים כאלה כמו אביעד בנטוב, ששיחקתי לצידו ב'קלמרים' כשהייתי בת 16, יניב פולישוק ששיחזרתי איתו טיקטוק עם סצנה של רונקיפליץ ('הפיג'מות' - ד.ש), גיא לואל קורע מצחוק ועם שחקנים כאלה קשה לא להתפקע מצחוק על הסט. הם פשוט קורעים מצחוק אחד אחד, כל כך מצחיקים, ומצד אחד אתה צריך להיות מצחיק כשאתה משחק את הדמות, לא להיות רציני מדי, ומצד שאני אסור לך גם לצחוק באמצע הסצנות, אבל קשה לא לצחוק כשאתה נמצא עם שחקנים כאלה על הסט. אתה יודע מה זה לעשות סצנה עם שלושתם?! אי אפשר לנשום מרוב צחוק!, אני אפילו לא יכולה לדמיין למשל מה הקאסט של 'הפיג'מות' עבר עם יניב פולישוק על הסט שם".

-בגלל שאת חדשה בנוף של הסדרה הזו, היה לחץ לקראת יום הצילום הראשון?

"ברור שהיה לחץ! כי אתה רוצה להוכיח את עצמך ולהראות שנעשתה בחירה נכונה לתפקיד, אבל אני יכולה להגיד לך שאני חננה בטירוף, כל מי שעובד אותי יודע כמה שאני חננה וזה בא לידי ביטוי גם כשחקנית. גם כשעובדים איתי ברשת ואני עושה קריאייטיב לקמפיין, אני בונה טבלה שאני רושמת בה מה רואים ומה שומעים, אז גם לצילומים של 'מלון הוטל' התכוננתי בטירוף. איך שהבנתי שהתקבלתי ואיך ששלחו לי את הטקסט, למדתי אותו במשך כל הטיסה מלוס אנג'לס לישראל, לא הפסקתי לעבור על הסצנות ונחתתי ישר לחזרות. בוא נאמר שדרך הרבה חזרות אני מורידה לחץ, וגם דרך אמונה בבורא עולם".   

-מה מייחד את הדמות שלך, קווסטשן, משאר הדמויות בסדרה?

"היא דמות אייקונית, היא סוליסטית, לא שמה על אף אחד, אם היא לא רוצה היא לא תזוז, ופשוט רואה רק את עצמה ואת האינטרסים שלה. קווסטשן היא שיא העצלנית, והיא בקלות יכולה לשבור שיא גינס בעצלנות".  

מזכירה אותך באיזשהו מקום?

"אני חושבת שמה שדומה בינינו זו העובדה ששתינו אוהבת טיפוח ואיפור. מה ששונה, זה שקווסטשן כל היום רק יושבת עם הפצירה, כשאני בניגוד אליה רק מחפשת מה לעשות כל הזמן, ברמה שאני קמה בבוקר ורושמת לעצמי 20-30 משימות, כמה קווסטשן הזו יכולה לשבת עם הפצירה?!. אני אומרת שקווסטשן תהיה בריאה אם זה מה שהיא רוצה לעשות כל הזמן, אבל שתדעו שבמהלך הסדרה אתם תראו מה היא מגלה על עצמה, תראו אצלה שינוי בעקבות משהו שקורה לה, ובכללי היא דמות שיש בה עומק, אז יש למה לחכות!". 

-הזכרת קודם שאת כבר שנתיים לומדת משחק בלוס אנג'לס. למה בכלל רצית ללמוד שם?

"אני יכולה להגיד לך שאני מאוד מאמינה בבורא העולם, וזה מוביל אותי לזה שהחיים קצרים, ואם יש לך חלום או משהו שיושב לך בראש, יש סיבה שהוא מהדהד שם, אז לך, תצא ותגשים את הדבר הזה. שאלתי את עצמי: 'עמית את מפחדת לטוס לארצות הברית בגלל האנגלית?' והבנתי שזו באמת הסיבה, אז כשידעתי שאני הולכת ללמוד שם בבית הספר למשחק 'לי שטרסברג', התחלתי שנה לפני כן לקחת שיעורים פרטיים באנגלית עם מורה בזום חמש פעמים בשבוע למשך שעה, ופשוט התחלתי לחרוש אנגלית. זה עזר לי בטירוף, חיזק לי את הביטחון ואמרתי לעצמי: 'בחיים אני תמיד חושבת האם אני עושה את ההחלטה מאהבה או מפחד, ואם אתה בוחר לא לצאת ולהגשים את החלום שלך בגלל פחד והולך עליו בכל הכוח זה לא נכון'. צכיך לעשות דברים מאהבה, אז הבנתי שהכל היה מפחד כשאמרתי קודם: 'לא, אולי זה יהיה גדול עליי?', אז הצלחתי להבין ששום דבר לא גדל עליי, ואני יודעת שמה שארצה אשיג אם אעבוד מספיק קשה, ופשוט הלכתי על זה, מה יש לי להפסיד? 

אני חושבת שמטרת החיים היא ליהנות, והכוונה היא לא ללכת לקרוע בכל יום את העיר בשופינג ולצאת לחופשות, אלא שהכוונה היא לפן המקצועי, המשפחתי ולכל דבר, פשוט ליהנות מהזמן שלנו פה. החיים הם מתנה וצריך לנצל כל רגע, אז אם יש לך חלום-לך תגשים אותו!. מה עדיף? שאגיע לגיל 80 ואומר לעצמי: כשהייתי בת 20, רציתי לעשות ככה וככה ולא עשיתי ואני בת 80, איך אעשה את זה עכשיו?', אז בא לי להגיע לגיל 80 ולומר לעצמי: 'וואי, הגשמתי את כל הדברים שעלו לי לראש, ניסית הכל, ניסיתי מכל הכיוונים ובדקתי את כל הדלתות. גם אם לא יעבוד מה שמבחינתי אין אופציה כזו, לפחות אדע שניסיתי". 

-וכמה זמן לקח עד שהתחלת לממש את החלום הזה?

"שנתיים לפני התחלתי לאט לאט לממש את החלום, כשביררתי על הלימודים שם, להבין איפה אני רוצה ללמוד ובהתחלה זה נראה גדול עליך, אבל אז אתה מתחיל לדחוף את עצמך יותר ויותר. זה לקח זמן, כי שילמתי לעצמי את שכר הלימוד, אז הייתי צריכה לחסוך, להשקיע בלימודי אנגלית, ומעבר לחו''ל זה הרי לא דבר קל ולא דבר שקורה ביום. החלק הכי קשה בעיניי זה שאני לא נמצאת כאן עם המשפחה שלי, כי אני מאוד מחוברת אליה, אז זה אחד הדברים הכי קשים שיש ובגלל שהשעות שלנו הפוכות, הזמן שיש לנו לדבר הוא מאוד קצוב, כי אני יכולה לדבר איתם כשאצלכם יש בוק וכשאצלי ממש מאוחר בלילה. אני מתגעגעת למשפחה שלי בטירוף". 

-איך המשפחה שלך קיבלה את הצעד הזה?

"אני חושבת שבהתחלה הם אמרו 'רגע, וואו', אבל מהר מאוד הבינו שאני רוצה את זה, אז  הם ממש תמכו בי ואמרו לי: 'לכי על זה, תגשימי את החלומות שלך ותנסי, מה יכול להיות?, מקסימום לא יקרה. תעשי כל מה שאת יכולה, כדי להגשים את מה שאת רוצה ותעבדי הכי קשה', אז המשפחה שלי נתנה לי את המקום היצירתי, במיוחד כשראו מגיל קטן כמה אני אובססיבית למשחק, ברמה שפירקתי את הבית והכרחתי אותם לראות אותי מופיעה. אספר לך גם שיום אחד תלשתי את הוילון בבית של סבתא שלי, וקשרתי אותו על המעקה של המדרגות, כדי להיות כמו הרקדנים שמטפסים על וילונות בפסטיגל שאגב זה החלום שלי, אבל הקשר לא היה משהו ונפלתי על הרצפה במזל לא קרה כלום" . 

-איך עברו הימים הראשונים שלך שם?

"טירוף!", משחזרת עמית. "כשהגעתי ללוס אנג'לס, המשימה הראשונה שלי הייתה למצוא את הבית הנכון, כי בית זה אנרגיה במיוחד כשאתה אמן, ואתה צריך שהוא יתן לך יצירתיות והשראה, אז היה לי חשוב לראות בעיניים את הבית הבא שלי. גיא ואני קבענו 20 פגישות בדירות שונות, עשינו ממש מרתון ותוך שבועיים כבר מצאנו דירה. ידעתי שהלימודים עומדים להתחיל, אז רציתי שכבר יהיה לי מקום מסודר, שיהיה לי איפה לעשות שיעורי בית, אז הכל היה מרתון של מציאת דירה והתאקלמות, אבל שוב, לא הייתי לבד כי גיא נמצא איתי, אז כשאתה עושה דברים כאלה עם מישהו, זה נותן המון הקלה".

 

-יש כבר איזשהו פרויקט שם שאת חלק ממנו?

"אני עושה כמה אודישנים, וגם עשיתי תפקידון בסרט בינלאומי שצולם כאן בשם 'שקשוקה ישראלית', כשאת רובו צילמו בארץ. הרבה שחקנים ישראלים השתתפו בסרט הזה, וגיליתי אחר כך שגם צילמו את הסרט הזה באותו הלוקיישן של 'מלון הוטל' שהוא מלון 'השרון' בהרצליה, ממש חודש לפני שצילמנו את הסדרה הזו. לא זכיתי להכיר את כל השחקנים כי הייתי רק ליום צילום אחד, אבל זו הייתה חוויה להיות חלק מסט שהוא פה, כשכל הצוות אמריקאי והבמאי ישראלי. באופן כללי אני ממשיכה ללמוד, לעשות אודישנים ומנסה לעשות הכל כדי שהחלום שלי יתממש לגמרי, ורואים גם איך הכל קורה אצלי בזמן שלו ובמדויק". 

-המעבר ללוס אנג'לס פגע לך בקמפיינים? 

"לא כל כך, כי זו עבודה שנותנת לך יכולת לעבוד מרחוק, ואת הרוב הדברים אני עושה מהבית, אז מה משנה אם הבית שלי בכפר סבא או בלוס אנג'לס. נכון שזה מאתגר, ואני בטוחה שיש לקוחות שיותר קשה להם מבחינת שליחת מוצרים שאין אותם כאן בלוס אנג'לס, אבל אני גמישה עם הלקוחות שעובדים איתי, ברמה שאני קמה ב-5 לפנות בוקר, כשגם ככה אני קמה בשעה הזו בדרך כלל, עונה להודעות ושולחת תיקונים לסרטונים שאני מעלה לכל מיני קמפיינים. אין דבר העומד בפני הרצון".  

-בינואר האחרון השתוללו שם שריפות ענק. מה עבר עלייך באותו הזמן?

"באותו הזמן, הייתי בשיעור משחק והמורה שלי אמרה שבדיוק בעלה שלח לה הודעה להגיד לכל מי שרואה שיזהר, כי יש רוחות כבדות ועלולות לפרוץ שריפות. אמרתי לעצמי: 'מה כבר יכול להיות?', אבל אף אחד לא חשב ששכונת פסיפיק פליסיידס תישרף. עם הזמן, השריפות התחילו להתפשט לעוד כמה מקומות בלוס אנג'לס, וגם את הרחוב המקביל אליי פינו מאנשים בגלל השריפות והיה מטורף, כי השריפות היו עצומות וקשה היה להשתלט עליהן. אני זוכרת גם שהלכנו לאכול אצל חברים בשישי בערב שגרים באזור ליד הים, אז הלכתי ברחוב ונפל עליי פיח, אז הייתי צריכה להגן על עצמי עם משהו כדי שהשיער שלי לא יתמלא בפיח. 

הסיטואציה הזו הייתה מלחיצה, כי קיבלתי לא מעט התראות לטלפון בעקבות השריפות, ב-3 לפנות בוקר קיבלתי התראת שווא מלחיצה ועד אז חשבתי שאני אשכרה צריכה לארוז את הדברים שלי ולהתפנות מפה, אבל בסוף הסתבר ששלחו את ההתראה הזו בטעות לכל לוס אנג'לס. אנחנו ברוך השם נשארנו בבית ולא היינו צריכים להתפנות, אבל במשך כמה ימים אי אפשר היה לצאת מהבית, אפילו לא יכול לפתוח את החלונות בגלל הזיהום אוויר הנוראי וכל המרפסת הייתה מכוסה בפיח".

-בגלל שהתחלת ללמוד שם לפני השבת השחורה, איך היא תפסה אותך כשאת שם ופה מתחולל אסון?

"בזמן קידוש שישי כשאצלכם היה בוקר, וקיבלתי התראות של פיקוד העורף. לא ידענו עדיין מה קורה, אז הלכנו לישון בשלב הזה וכשקמתי בבוקר, קמתי לחושך. כשאצלי היה בוקר, אתם כבר התחלתם להבין את כמות האנשים שנעדרים, והתחלתי להעלות לסטורי שלי בקשות למצוא אנשים שנעדרו, אז ראיתי חושך. תחשוב שבדיוק התחלתי את לימודי המשחק שבהם אתה חופר בתוך הרגשות, בתוך הכאב של החיים ואני זוכרת שכמה ימים אחרי תחילת המלחמה, שהיה לנו שיעור שבתחילתו היה צריך להגיד מ-1 עד 10 איך אתה מרגיש ולמה, והיה מישהו שאמר: 'אני מרגיש 2 מתוך 10, בגלל שאין לי תחפושת לליל כל הקדושים ובגלל שהומלס התקרב אליי'. אני בשיעור הזה אכלתי את עצמי וחשבתי: 'איך אני עכשיו אומרת כמה אני מרגישה 1 מתוך 10, מה זה השטויות האלה?!' ולא הצלחתי לעכל את הסיטואציה, אז פשוט אמרתי: 'אני מרגישה 0 מתוך 10, בגלל מה שקורה בישראל, בכיתי ויצאתי מהשיעור. 

אני גם זוכרת שהיה לנו שיעור שבו היינו צריכים לכתוב מונולוג ולשחק אותו, אז עבדתי על זה כל הסמסטר במשך שלושה חודשים שבהם בניתי דמות על סבתא שלי שרה ז"ל. כל המונולוג שבניתי היה על היהדות, על כמה סבתא רק רצתה לעלות לישראל מארגנטינה, להיות בה עם היהודים והרגשתי שבגלל שאני כרגע בחו''ל, יש לי דרך להשפיע על אנשים ברמה האישית כשאני יושבת ומדברת איתם על מה שקורה כאן, בנוסף למודעות שהעליתי ברשתות החברתיות. בכל שיעור תמיד הזכרתי את ישראל, את היהדות, את החטופים, את העלייה של האנטישמיות, והרגשתי שיש סיבה שאני בחו''ל דווקא בזמן הזה. פעם אחת, הלכתי גם עם חברה לשדרת הכוכבים של הוליווד, תלינו שם שלטים של החטופים, העלתי את זה בסרטון טיקטוק שהגיע למיליוני צפיות, ובעקבות זה הוא גם הגיע לפוריו העולמי שזה בדיוק מה שרציתי, שגם אנשים בחו''ל יראה את זה. אנשים ניגשו, דיברו, שאלו ועשיתי כמה שיותר כדי להעלות שם את המודעות למה אנחנו עוברים".

שקלת חזרה לארץ? 

"היה לי מאוד קשה, במיוחד שהייתי רחוקה מהמשפחה שלי, אז היה לי רצון עמוק להיות איתה ועם החברים שלי בזמן הזה, ואני חושבת שמתוך זה הגיע כל הרצון שלי להעלות את המודעות בנושא כמה שאני יכולה". 

-הזכרת את גיא, בן הזוג שלך כבר 10 שנים מהתיכון! מה הסוד שלכם לזוגיות מוצלחת?

"אני חושבת ותמיד אומרת לכולם שהדבר החשוב בעיניי בכל מערכת יחסים, גם בחברות או משפחה, זאת התקשורת! תמיד תתקשרו, אל תשמרו בבטן ואם יש משהו שאתם רוצים להגיד, תשתפו! בדיוק דיברתי על זה עם חברה, ואמרתי לה שהגישה שלי בכל מערכת יחסים עם חברים זה לא אני נגד מישהו, כלומר אני לא שמה את עצמי לבד בכל דבר, אלא שזה אני ומישהו נגד העולם. אני לא מנסה להיות נגד אף אחד, אלא שאני במערכת יחסים עם אמא, אבא ואנחנו פשוט ביחד בזה, אז אם יש משהו בואו נדבר עליו. זה הסוד לכל מערכת יחסים". 

-לא חושבת שהגיע הזמן לטבעת?

"זה מה שכולם שואלים אותי!", משתפת מזרחי בצחקוק. אני יכולה להגיד לך שאנחנו יודעים שאנחנו נתחתן, וכבר ידעתי את זה כשהתאהבתי בו בגיל 13 ואמרתי: 'הוא ישחק כדורגל עם הבן שלי!'. בדיוק בגלל שאנחנו יודעים שנתחתן ואנחנו יודעים מה הזוגיות שלנו, אין סיבה למהר וזה יקרה כשיגיע הזמן".  

-בחזרה לעולם המקצועי שלך. בנוסף לכך שאת שחקנית, את גם יוצרת תוכן מובילה. מה גרם לך להיכנס לעולם הזה? 

"האמת שהתחלתי את עניין הרשת, נטו כי רציתי להתקבל לסוכנות. כשאתה שחקן שאף אחד לא מכיר, נורא קשה לסוכנות להגיד: 'בוא נייצג אותך', כי לא ידעו מי אני וגם לא היה לי אינסטגרם עד 2018. לפני הצבא, אני זוכרת שניסיתי להתקבל לסוכנות, לא התקבלתי ושבוע אחרי ראיתי שמישהי אחרת בערך גילי שהתפרסמה התקבלה לסוכנות הזו. הבנתי שזה קרה בגלל הרשתות, אז עשיתי על זה שיחה עם אבא שלי ואמרתי לו: 'אבא, למה העוקבים זה האישיו? למה כשאתה מפורסם זה אישיו?' וענה לי: 'עמית, זה מה שיש, את רוצה-תעבדי בשביל זה. ככה העולם עובד, אל תלכי נגד איך שהעולם עובד. איך שאבא שלי אמר לי את המשפט הזה, פתחתי אינסטגרם, התחלתי להעלות לשם תכנים ואמרתי לעצמי: 'אני אשיג סוכנות טובה שתאמין בי'. כעבור כמה שנים, אחרי שכבר פיתחתי גם את הטיקטוק וצברתי קהל, הסוכנות שלא קיבלה אותי פנתה אליי שרוצה לייצג אותי ואמרתי להם: 'חבר'ה אני כבר תפוסה, יש לי סוכן!' וזה היה החלום שלי, שהסוכנות הזו תרצה אותי ואגיד לה לא". 

לפני שלוש שנים, עשיתי והפקתי סדרת רשת בשם 'סוערים' שעלתה ביוטיוב עם אור אשטון, מיכאל עשוש והילה קקון, אז עשינו הקרנה מושקעת לפרק דוקו בסינמה סיטי עם 250 ילדים! אני חושבת שאפילו סדרות מאוד גדולות בארץ לא מגיעות לכמות אנשים שהייתה בפרמיירה הזו. אשכרה הצלחנו ליצור סדרה בעצמנו וזכינו לעשרות אלפי צפיות!".  

-היה חשש שישפטו את הכניסה שלך לעולם המשחק כי את כוכבת שבאה מהרשת?

"לא, כי אני יכולה להגיד לך שהקהל שלי יודע שפתחתי את הטיקטוק כדי להיות שחקנית. מתחילת הדרך בטיקטוק העליתי קטעי משחק שלי וזה מה שאנשים הכי אהבו, שזה מטורף! בהתחלה העלתי כמו כולם סרטונים שרקדתי בהם, ואז מצאתי את המקום שלי, התחלתי להעלות קטעי משחק ושמתי שזה מה שהקהל שלי הכי אוהב לראות אותי עושה! בחיים לא היו לי תגובות שנוגעות לליהוקי כוכבי רשת לסדרות, אלא שהקהל שלי רק חיכה שאתקבל לסדרה ושאל אותי 'מתי כבר נראה אותך על המסך?'. זה מרגש שיש לך קהל ענקי שכל כך אוהב אותי ורק רוצה לראות אותי בטלוויזיה ובסרטים".  

-כיום יש לך בטיקטוק קרוב ל-700K עוקבים! מה בעינייך הסיבה שבזכותה הקהל שם התחבר אלייך?

"אני עד היום שואלת את עצמי את השאלה הזו, והתשובה היא: אין לי מושג אני חושבת שבסופו של דבר, אנשים מחפשים אותנטיות ותמיד שיתפתי באופן אותנטי את הקהל שלי על החיים שלי, מה אני עוברת, את הרצון להגשים את החלומות שלי וסיפרתי להם סיפורים מהחיים שלי, אז אני חושבת שהכל בזכות זה שאני מראה את מי שאני". 

-איך שומרים על רלוונטיות בעולם שמתעדכן ביוצרי תוכן ללא הפסקה?

"האמת שאני אף פעם אני לא חושבת על זה. לפעמים אני רואה כל מיני ראיונות עם אנשים שכתבים שואלים אותם: 'אתם מפחדים להפסיק להיות רלוונטים?' ואני לא מפחדת לא להיות רלוונטית, כי איזו סיבה יש שלא אהיה רלוונטית? אם אני יוצרת, עובדת קשה, תמיד מנסה לרגש את הקהל שלי, להצחיק אותו, להכניס אותו לחיים שלי ולהעביר לו את הערכים שיש לי בחיים, אז אני לא חושבת שיש פה עניין של רלוונטיות. יוצר תוכן זה יוצר תוכן, ואם מי שעוקב אחריי אוהב את התוכן שלי-הוא תמיד יאהב את התוכן שלי".  

-ואיך את מצליחה לתמרן בין העולם הזה לבין עולם המשחק ולהתמיד בשניהם?

"זה מאוד קשה, אבל יכולה להגיד לך שאני הכי אסירת תודה על זה שאני מרגישה ששני העולמות האלה מאוד קשורים אחד לשני, וששניהם נותנים במה. תמיד רציתי להיות על הבמה, ומבחינתי גם דרך הטלפון, האינסטגרם והטיקטוק אני מקבלת במה, כי אנשים גוללים ומסתכלים על סרטונים שלי. נראה לך הגיוני שיש לי 2 מיליון צפיות ו-140K לייקים על סרטון שבו אני מספרת סתם סיפור מהחיים שלי?! זה מטורף!". שמתי לב שאני שאנשים אוהבים שאני מספרת סיפור שזה קטע, כי גם בחיים האישיים שלי אנשים אוהבים שאני מספרת סיפורים, כי אני תמיד דרמטית ותמיד ממחישה אותם". 

-עד כמה לדעתך הטיקטוק כלי הכרחי עבור שחקנים?

"אני חושבת ששחקן טוב זה שחקן טוב, אז אני לא יודעת אם להגיד לך שהטיקטוק זה כלי שאתה חייב, אבל הוא עוזר לך כי אתה מקבל חשיפה. הכרתי המון אנשים דרך הטיקטוק והוא פותח בפניך עולם נוסף שבעיניי זה אומנות. הטיקטוק נראה לאנשים סתמי שטותי, אבל בכל סרטון אני משקיעה שעות: שעות עד שאני כותבת את הרעיון, שעות עד שאני כותבת מה שאני רוצה להגיד, שעות עד שאני עורכת את הסרטון ושום דבר לא ב'אהלן אהלן, בואו נפתח ונעשה סרטון'. 

יצא לי לדבר על זה עם כמה שחקנים והם אמרו: 'אין לי כוח להשקיע בשטויות האלה', אבל אני חושבת שצריך לעשות סוויץ' בראש, כלומר כמו שאבא שלי אמר לי אז: 'העולם משתנה', אז באמת העולם משתנה ואם שחקנים רוצים קשר עם הקהל שלהם, זה טוב שיהיה להם את הטיקטוק. פעם הרי לא הייתה גישה לשחקנים אל הקהל שלהם והכל נורא היה סגור, אז היום בזכות הטיקטוק השחקנים יכולים לגשת לקהל שלהם, וזה הכי מדהים בעולם לקבל מהם את האהבה והתמיכה. שחקן שרוצה ליצור ומפרסם את מה שיצר ברשת-יהיה לו קהל שיראה את מה שיצר וזה כוח עצום. אתה נותן תוכן לקהל שאוהב אותך ושרוצה לראות ממך עוד, אז הטיקטוק לא חובה, אבל אני חושבת שהוא נהיה בלתי נפרד מהמשחק". 

-הכוח שלך ברשת הוביל אותך לקבל קמפיינים גדולים. איך את מרגישה לקבל את "הסמכות" להוביל פנים של מותג? 

"וואו, עד עכשיו לא מעכלת את זה!" משתפת בהתרגשות. "עכשיו למשל אני פרזונטרית של מותג הטיפוח הצרפתי 'Payot', והצילומים למותג הזה היו בהוליווד עם צוות חצי ישראלי חצי אמריקאי שזה מדהים. עד היום מלא אנשים שולחים לי שהם רואים את הפנים שלי על עמדת המוצרים ועל המסכים ב'סופר-פארם', זה מטורף! ועוד לא זכיתי לראות את זה, אז אני צריכה לבוא לארץ בשביל זה! זה כבוד גדול בשבילי, לא מובן לי מאליו לשנייה, אני מודה על זה והכל בזכות הקהל שלי, בזכות העבודה הקשה ובזכות בורא עולם". 

-עד כה הצלחת לכבוש לא מעט יעדים והגשמת לא מעט חלומות, כשכל זה קרה אחרי שקיבלת "לא" בהמון מקומות. את חושבת שהכל נבע אך ורק מעבודה קשה, או שזה גם עניין של מזל?

"אני חושבת שבחיים זה שילוב של הכל: שילוב, גם של עבודה, גם של מזל, גם של להיות במקום הנכון וגם של אמונה. אני יכולה להגיד לך שהאמונה שלי היא בין הדברים שמובילים אותי, כי האמונה והדת הם דברים שהם חלק ממני. לאחרונה התחלתי קצת לשמור שבת, שזה קצת קשה, כי בגלל שאני לא עם המשפחה אתה רוצה ללכת לאכול עם חברים ולפעמים אתה צריך לנסוע אליהם ברכב שזה מה שמחלל שבת, אז אני מנסה לשמור כמה שיותר שבתות שאני יכולה, כי אני פה לבד, מה רק אני וגיא תמיד נשב לאכול לבד?". 

-אז איך את מצליחה להסתדר? 

"אני מנסה לשמור את השבת כמה שאני יכולה ועושה מה שאפשר לעשות, גיא ואני קונים רק בסופרים כשרים, אוכלת כשר מאז שאני ילדה, כי הרי באתי מבית מסורתי וגם תמיד היינו עושים קידוש. גם גיא ואני עושים עכשיו כל שישי קידוש, אני מתפללת כל בוקר ברכות השחר, מתפללת לפני השינה, קוראת תהילים ומתפללת שהחטופים יחזרו. הדת באה אצלי בהמון מקומות בחיים והאמונה שיש גורם עליון ששומר עליך, גורם לך להרגיש שאתה לא לבד, שיש לך גב ושהוא מכוון את הכל". 

-ביום עליית העונה של "מלון הוטל" חגגת חצי יובל! איך את מסכמת 25 שנה?

"די מוצלחים יש לומר", מסכמת בחיוך. "אני אוהבת את החיים ובא לי להמשיך לאהוב אותם".  

-מהי המשאלה שלך?

"שהחטופים יחזרו!".