כולנו יודעים עד כמה חשוב לקחת חלק בטקס לזכר חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ולחשוב עליהם בזמן הצפירה, אבל יום אחד בשנה לא מספיק כדי להנציח את החיים שהקריבו את נפשם למעננו ואת זה יודעים היטב התלמידים בבית הספר "בר לב" מקיף ח' שבראשון לציון, אשר עורכים לאורך כל השנה פעילויות שנועדו להנציח את הנופלים שלנו. "אני חברה בפורום של בית הספר, שבמסגרתו הזמינו אותי לקרוא את אחד הטקסטים, שמאוד התחברתי אליו, כך שברגע ששמעתי על הפרויקט ישר התנדבתי ללכת למשפחות", מספרת לין טביב, תלמידת כיתה ח'. "בתחילת שנה שעברה המורה שאירגנה את הטקס של יום הזיכרון ביקשה ממני להקריא טקסט וראתה שאני עושה את זה טוב, ומשם הכול התחיל", מצטרפת יולי אייזנקוט, שלומדת אף היא בכיתה ח'. "הייתי פעילה חברתית בבית הספר בפורום ובהתחלה חיפשו ילדים שישתתפו בטקס יום הזיכרון והסכמתי ואני מופיעה בטקס הזה מכיתה ח' והיום אני כבר בכיתה י"א. רציתי לתרום לבית הספר וכשהכירו לי את המשפחות הייתה לזה חשיבות עצומה מבחינתי", מוסיפה טל בלולו. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מכאב למחזה: "כל תלמיד מייצג קרוב של חלל"
• הנבחר מכולם: זה החתול הכי יפה שיש
• חולמות בגדול: הכירו את התלמידות ששואפות להיות מורות

במה מתבטאת פעילות ההנצחה שלכן?

אייזנקוט: "כל השכבה שלנו נרתמה לכתוב מכתבים לטל יפרח ז"ל שהוא אחד מהנופלים וגם היה תלמיד בבית הספר שלנו ואת כל המכתבים אנחנו עורכים לספר אחד שנעביר למשפחה שלו".

טביב: "אנחנו עושים שני טקסים ביום הזיכרון. אחד מהם טקס קטן יותר ואינטימי שמתקיים בפינת הזיכרון בבית הספר שבה יש תמונות של הנופלים עם הסיפורים שלהם. השם של הטקס השנה הוא 'את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק' שזה גם שיר שיתנגן בטקס. וגם יהיה טקס גדול יותר שבו יקריאו סיפורים אמתיים על הנופלים וקטעים מרגשים אחרים".

אתן מרגישות שאתן נתרמות מכך?

טביב: "מאוד. כשהתחלנו לעבוד על הטקס אז פשוט קראתי את הטקסט כי זה מה שביקשו ממני אבל אחרי שהלכתי למשפחות הבנתי את כל הקושי של הדבר ואני מרגישה שאני הרבה יותר מחוברת".

בלולו: "אני מרגישה שכן וגם אני יודעת שרוב הילדים שמשתתפים בפרויקט הזה מרגישים ככה", מציינת בלולו בגאווה. "דיברנו על זה בינינו וזה כבוד בשבילנו לשמוע את המשפחות וזה גם מחבר אותנו יותר ליום הזיכרון. הבנו בעקבות זה שמאחורי כל חייל שנפל יש משפחה וסיפור שלם".

החלטתי שאני רוצה לעלות איתם לקבר"

היום אנו מציינים את ערב יום הזיכרון, מה עובר לכן בראש ביום הזה אחרי שלקחתן חלק בהנצחת חללי צה"ל לאורך כל השנה?

בלולו: "בעקבות מה שעשינו והצורה שבה התחברנו עם המשפחות אני החלטתי שאני רוצה לעלות איתם לקבר. מאז שהתחיל הפרויקט הזה אני מרגישה שאני נותנת לאנשים שנתנו לי ואנשים שהגנו עלי, ועכשיו אני מחזירה להם על זה". 

אייזנקוט: "היום הזה הוא יום עצוב וככל שאני מכירה יותר את המשפחות אני מרגישה שהתחברתי לאנשים שאפילו לא הכרתי וביום הזיכרון אני חושבת על כל הסיפורים ששמעתי".

איך הפרויקט השפיע עליכן?

אייזנקוט: "כשהייתי קטנה יותר פחות הבנתי את המשמעות של יום הזיכרון ועכשיו אחרי כל הטקסטים שאני קוראת, המשפחות שאני פוגשת והסיפורים שאני שומעת היום הזה מקבל אצלי משמעות חדשה ואני רואה כמה אנשים שאני לא מכירה הסכימו להקריב את החיים שלהם בשביל שאני אהיה מוגנת".

בלולו: "זה גרם לי להתחבר למדינה ולהרגיש שייכות, להרגיש שאני רוצה לתרום לצבא ולעשות שירות משמעותי.  אני יותר פתוחה עכשיו למה שקורה סביבי ולדעת שגם אם בן אדם נראה רגיל ובסדר יכול להיות שמאחוריו עומד סיפור לא קל". 

"מאחורי כל חייל שנפל עומדת משפחה שהחיים שלה השתנו"

במה שונה פעילות ההנצחה שלכן מפרויקטים אחרים שעוסקים בנושא?

טביב: "אין הרבה פרויקטים שבהם הולכים לבתים של המשפחות ושומעים על החיים של הנופלים, ואפילו על הילדות שלהם. זה הרבה יותר אינטימי ככה".

מה לדעתכן צריך לעשות כדי שהנוער יהיה מעורב יותר בהנצחת חללי צה"ל?

אייזנקוט: "אני חושבת שצריך לחשוב איך אפשר לשלב את המשפחות השכולות בכל מיני פרויקטים ורעיונות יצירתיים  ואיך אפשר לערב אותן יותר כדי שישמעו את הסיפורים שלהן".

לסיום, מה המסר שלכן לקוראים שלנו?

בלולו: "אני רוצה שבני הנוער יכבדו את היום הזה כי מאחורי כל חייל שנפל עומדת משפחה שהחיים שלה השתנו לגמרי והם כבר לא אותו דבר. צריך לכבד את היום הזה ולזכור את כל החללים".

אייזנקוט: "אני חושבת שאם אפשר למצוא מישהו שאפשר לשמוע ממנו סיפורים ולהקדיש לו אפילו חמש דקות, אפשר לגלות הרבה דברים מעניינים ומרגשים". 

טביב: "לא לזכור רק ביום הזיכרון ואחרי זה לשכוח, צריך להעביר ערכים ולחיות בהרגשה של שליחות".