אלימות בגדנ"ע: "בכיתי, לא הצלחתי לדבר והדם המשיך לזלוג"
"משך חצי שעה בערך בכיתי ולא יכולתי לדבר במשפטים שלמים. הדם המשיך לזלוג – על הפנים שלי, על המדים שלי, על הרצפה ועל המון נייר טואלט" • יונתן ברק מציב מראה שחורה אל מול המציאות האלימה של בני הנוער
אף אחד לא חושב לעצמו כשהוא קם בבוקר - "יש מצב שאני אצא פצוע בסוף היום? יש מצב שאני אחזור למיטה במצב גרוע יותר משיצאתי ממנה?". טוב, יכול להיות שלכתוב "אף אחד" זה יהיה מכליל מדי, אבל אני לא חושב שזאת מחשבה שמסתובבת כך סתם אצלכם בראש.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- אחת ולתמיד: הרגלי הבוקר שאנחנו חייבים להיפטר מהם
- השבוע בעבר: הניצחון הישראלי ששיגע את העולם
- אבנים בכיתות? כך מתגוננים מפני ירי בארצות הברית
אני, לדוגמה, נוטה להגזים, לנתח הכול ולחשוב ישר שלילי. מניסיון, זה לא כיף. אבל אולי כדאי שאסביר על מה לכל הרוחות אני מדבר. או אספר טיפה על עצמי. אני יונתן, מהעיר נשר (איפשהו סוף העולם ימינה ושמאלה ליד חיפה), בן 16 ובכיתה י"א. במסגרת הפעילויות של הכיתה, יצאתי לשבוע גדנ"ע בבסיס צלמון. בנשר, בגלל שאחוז הגיוס גבוה, הגדנ"ע לא היה מתוכננן, אבל התלמידים התעקשו – וקיבלו מה שרצו.
החוויה עצמה תאמה את הציפיות שלי – משמעת נוקשה, מדים שענקיים עליי, לוחות זמנים קבועים ודקדקניים, וכור היתוך של תלמידי תיכון ואנשי צבא. לא הייתה לי שום בעיה שהיא עם המשמעת או הדקדקנות, למרות שבעיקרון הוכרחתי לצאת לגדנ"ע – ההורים שלי החליטו שאני יוצא וזה סופי. החלטתי שאני אעשה את כל מה שנדרש ממני ומוטל עליי על הצד הטוב ביותר. וכך עשיתי. השתדלתי לעמוד בזמנים, לשמור על הדיגום שלי ולבצע את מה שנדרש ממני.
בצוות שלי היו גם שני נערים שלא כל כך התחברתי אליהם. עם אחד מהם, נקרא לו א', מעולם לא דיברתי ואילו הנער השני, נקרא לו מ', היה איתי באותה הכיתה ביסודי אבל גם איתו לא ממש דיברתי. במהלך הגדנ"ע הם היו זורקים כל מיני הערות "פוגעניות" על חשבוני ועל חשבון נער נוסף מהצוות - גם לו נעניק אות ונקרא לו ע'. התעלמתי. אני משתדל שלא להגיב אם זה לא משהו פיזי.
בערב האחרון של הגדנ"ע, א' החליט שאני והילד השני שלא מדברים איתו, שפכנו חומרי ניקוי על המיטה שלו, ואמר "אם אני אגלה שזה אחד מכם, אני ארצח אתכם". אחת המפקדות שמעה אותו, ושלחה אותנו לדווח למפקד שלנו. דיברנו איתו ועם המורה המחנכת שלי מבית הספר, ואמרו לנו שמדברים איתו ושהתברר שמי שעשה את זה היה אחד התלמידים מבית הספר האחר שהיה בשטח הגדנ"ע איתנו.
בשעת ט"ש (טרום שינה), שאלתי את ע', עמו הספקתי כבר להתחבר, אם הוא רוצה מנה חמה (היו לי מיליון בתיק). אז הלכנו למגורים, ו-מ' התחיל להתעמת איתו, לגבי זה שהוא אמר למפקד שהוא לא רוצה להיות עם שני הילדים באותו צוות. פחדתי שהעניין יחמיר, אז אמרתי לו שיירד ממנו. הוא אמר לי לא להתערב. ואני המשכתי.
מטבע הדברים, תשומת הלב שלו עברה אליי. הוא התקרב אליי ונתן לי סטירה בפרצוף. דחפתי אותו ממני, והוא נגח בי ישירות באף. הראש שלי נדפק אחורה במסגרת של החלון שהיה מאחוריי. התחלנו להתגושש, וניסיתי לבעוט בו. לא הצלחתי. כשהגעתי למצב, שאני יושב על מיטה, עם הגב לקיר, החלטתי לקחת את הרגליים שלי ולרוץ אל המפקד של הצוות, מאחר שהתחיל לרדת לי דם מהאף.
מצאתי מפקדת, שמיד אמרה לי לשכב והביאה לי גלילי נייר טואלט. היא גם יצרה קשר עם המפקד שלי.
במשך חצי שעה בערך בכיתי ולא יכולתי לדבר במשפטים שלמים. הדם המשיך לזלוג – על הפנים שלי, על המדים שלי, על הרצפה ועל המון נייר טואלט.
במהלך הזמן שישבתי בצד, עם אף כואב ומדמם ועם תחושה של חוסר ישע, חלק מהחברים של הילד שנגח בי הגיעו ושאלו אם אני בסדר, אם אני צריך עזרה. היו גם ילדים שהציעו מיטות ריקות בחדרים שלהם עבורי. קיבלתי טיפול של קרח וכוסות מים מצוות של חובשים מדהימים, שהסכימו גם לסבול את חוש ההומור שלי, שחזר אליי במהלך הזמן שישבתי שם עם שקית קרח צמודה לפרצוף שלי.
התחננתי למפקד שלי שייתן לי לצאת הביתה. לא יכולתי לבלות עוד שנייה אחת מיותרת במקום הזה. הוא אמר שנותרו עוד 12 שעות בערך, עד שכולם יוצאים הביתה. שחלק מהשעות האלה יתבזבזו בשינה. אבל אני התעקשתי. לא היה לי אכפת. לא רציתי להישאר.
אחרי שאמא שלי אמרה למורה שהיא יוצאת לדרך לאסוף אותי, המפקד הבין שההחלטה כבר נעשתה.
אמא שלי הגיעה, אספה אותי הביתה וכך נגמר הגדנ"ע עבורי.
האירוע הזה הותיר בי תחושה של חוסר ישע שדבקה בי מאותו רגע. התחושה, שאתה לא יכול להגן על עצמך, שאתה לא יכול לתקוף בחזרה, שהיממו אותך במכה אחת ואתה לא מסוגל לעשות כלום, שוברת אותך ואת הדימוי העצמי שלך.
חוויתי גם פחד. אני לא מתבייש בזה. חוויתי פחד להסתובב במסדרונות של בית הספר. הייתי נכנס לכיתה שלי מהר כשראיתי את אותו הנער במסדרון. הפחד הזה עדיין קיים בי, ואני מנסה להיפטר ממנו. הוא הושעה לכמה ימים והגשתי נגדו תלונה במשטרה. בנוסף, ההורים שלי הציעו לי לדבר עם פסיכולוג. זה חשוב – להיות מסוגל לדבר עם מישהו על מה שעובר עליך. גם אם אתה מדבר עם ההורים, או החברים, או בני הזוג, או מה שלא יהיה.
אלימות היא דבר מחריד בעיניי. הקלות שבה ניתן לפגוע בבן אדם – פיזית, נפשית, מנטלית, מילולית, לא משנה איך – מפחידה ממש. לא צריך להיות מקום לאלימות בחברה האנושית, אבל יש. למה? אני לא יודע. אבל יש לי מושג לגבי איך פותרים את זה – אסור להיכנע להתנהגות כזאת. אסור לשתוק. אם תשתקו, אנשים יחשבו שההתנהגות הזאת לגיטימית. והיא לחלוטין לא לגיטימית. לאף אחד אין זכות לגעת בכם לרעה. לאף אחד אין זכות לשבור לכם את הביטחון בצורה כזאת. לאף אחד אין זכות לפגוע בכם.
|
|