"חייתי באפריקה, אני ברחתי משם. הם לא יספרו לי איפה בטוח באפריקה, אני יודע שמסוכן", אמר צעיר בן 22 שדיבר באחד המפגשים של המועמדים לגירוש, שבו נכחה מאיה ליבנה (17) מירושלים. לדבריה, היא הצליחה לראות את הפחד בעיניו. "פתאום הבנתי שזה לא מקרה מרוחק, שאלו אנשים שיום אחד הם כאן ומחר יכולים להיות במקום אחר. העבר שלהם כל כך קשה והעתיד שלהם עכשיו כל כך מפחיד. הייתי חייבת שזה ייפסק".

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• שחקו וגלו: עד כמה אתם חופשיים?
• מתעצלים להתאמן? כך תשפרו את הכושר שלכם
• עצור_תחשוב: כך תוכלו להפסיק את האלימות ברשת

 עמית קלדרון (16) מתל אביב החל לפעול נגד הגירוש, לאחר ששתי מורות נכנסו לכיתתו והעבירו שיעור על מצבם של מבקשי המקלט. "אחרי השיעור הכיתה הייתה נסערת והייתה קבוצה קטנה של ילדים, שהחליטה שצריך לעשות משהו. לא ידענו בדיוק מה ואיך, אבל רצינו לפעול. התחלנו לאסוף מידע ולגבש דעה מסודרת בנושא. חקרנו הרבה באינטרנט על המצב והאמת שבהתחלה קצת הסתבכנו, וטבענו בכל החומר. אחרי שיחה עם נציגה של המוקד לפליטים ומהגרים ומחקר מעמיק יותר, התחלנו לפעול".

לא מוותרים לרגע

ליבנה וקלדרון מודעים לכך שישנם נושאים בוערים רבים בחברה הישראלית, אך מבין כולם - הם בוחרים לראות במאבקם של מבקשי המקלט כמאבק האישי שלהם. "הדבר החשוב הוא אף פעם לא להזניח משהו כי 'יש מאבק חשוב יותר'. כל המאבקים חשובים, כי יחד הם יוצרים חברה טובה יותר מכיוונים שונים. יש משהו מיוחד במאבק הזה. יש לנו שעון מתקתק שדורש עבודה מרוכזת ומתמדת, ולא להתייאש לרגע עד שכל פליט יהיה בטוח", מסבירה ליבנה הפעילה בתנועת "עומדים ביחד". 

קלדרון מוסיף כי "כאחד שמעורה בחדשות, אני מוצא את עצמי נסער מהרבה דברים שקורים. למרות הכל, אני חש מחויבות גדולה לנושא הזה. התוצאה שלו הייתה עלולה להיות כתם גדול עבורם". 

אילו תגובות קיבלתם על הבחירה שלכם?

ליבנה: "בסך הכל התגובות היו חיוביות. רוב האנשים שלא הסכימו, השתכנעו אחרי שדיברתי איתם קצת והסברתי להם מה באמת המצב. אף אחד לא רוצה לזרוק אלפי אנשים לגורל לא ידוע. ברחוב, עם אנשים שלא הכרתי היו תגובות בעיתיות יותר".

קלדרון: "כמו ברוב המקרים של בחירות בנושאים שנויים במחלוקת, התגובות מעורבות. אמא שלי מאוד תמכה בי ורוב החברים מבית הספר היו במאבק. יש גם חברים שלא הסכימו איתי ודוד שלי תומך בגירוש. למרות חילוקי הדעות עם חלק מהאנשים, הרוב החמיאו לי על כך  שאני פעיל ונאבק בשביל מה שאני מאמין בו".

מאז שהצטרפתם למאבק, מצאת את עצמכם מסתכלים אחרת על הנושא?

ליבנה: "תחושת הדחיפות הלכה והחמירה. בעיקר פתאום ראיתי את האנשים סביבי, שלא עשו כלום, באור אחר. לא הבנתי איך אפשר להיות אדישים. הבנתי שאנשים אומרים שהפליטים הם 'אנסים ופושעים' מבלי לבדוק את העובדות באמת במקום להבין עד כמה הם גזענים". 

קלדרון: "לפני שנכנסתי למאבק, זה היה נושא שממש לא הייתי מודע אליו. את הידע שיש לי ואת הדעה שגיבשתי, רכשתי בזכות התהליך שעברנו כשחקרנו את הנושא".

איך אתם מתמודדים עם תגובות שליליות, שאתם פוגשים ברחוב?

ליבנה: "לרוב אני מנסה לדבר. פעם מישהו אמר לי שהוא מקווה שיאנוס אותי סודני. לרגע לא האמנתי שהוא עומד מולי ובאמת מאחל לי אונס. אלה קללות של אינטרנט, שאנשים כותבים מאחורי מסך, לא משהו שאומרים פנים אל פנים. הרגשתי טיפשה מכמה שנפגעתי, ממש היו לי דמעות בעיניים. לא הבנתי איך מישהו יכול להיות כל כך אלים גם כלפי הפליטים וגם כלפיי כאישה. פשוט הלכתי. אחר כך כשקיללו כבר הייתי מתעלמת".

קלדרון: "במצבים כאלו, אין יותר מדי מה לעשות. אני אישית לוקח את זה בקלות וברור לי שזה חלק מהעניין של מאבק כזה, למרות שחבל שאנשים יורדים לרמה כזאת".

זה לא הסוף - זו רק ההתחלה

  ולסיום, ליבני מציינת כי מתכוונת להמשיך בעשייה שלה. "אפעל בכל מקום שבו אפשר לעשות טוב. למען מעמד האישה, התנגדות לגזענות, הגעה לשלום ושוויון כלכלי. כל נושא הוא חשוב ואני מאחלת לנו עוד המון ניצחונות יפים במאבקים כל כך צודקים".