ביום חמישי שעבר, אירע האסון המסעיר בימים אלו את המדינה כולה ואת אמצעי את התקשורת, ולא עוזב את כולנו: תשע נערות ונער, ממכינת בני ציון בתל אביב, נספו בשיטפון בנחל צפית. מדובר באחד האסונות הקשים שידעה המדינה בשנים האחרונות, ובטרגדיה מוחלטת.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• הכי מקוריים: ממוזיאון הארנבים עד למוזיאון האסלות
• מסביב למדורה: בני הנוער שבחרו לחגוג עם מייסדי המדינה
• לקראת המדורות: כך תעברו את ל"ג בעומר בשלום
  

האסון הזה, בדומה לאסון בנחל צאלים אשתקד, בו נהרגו אב ובן מכיתתו של אחי הקטן, שהדרדר עמם, פוגש אותי הפעם בצורה מעט יותר אישית. אחת מהנערות שנהרגו, עדי רענן, למדה איתי בשכבה בתיכון, הייתה הבימאית שלי בהפקות י"ב שליוו את טוריי בשנה שעברה, ובנוסף לכל האובדן קשה לי אף יותר בשל העובדה שהיא ומשפחתה הם גם שכנים שלי.

על אף שהמקרה בשנה שעברה הינו טרגדיה נוראית וחסרת השוואה, אשר בו היו מעורבים אבני המשפחה שלי, במקרה זה נהרגה נערה שאני מכירה היטב. אני מרשה לעצמי להרגיש שהמקרה הזה קרוב אליי יותר, כיוון שמדובר באדם שקרוב אליי מאוד פיזית, וביליתי בחברתו את השנה האחרונה בתיכון, שהייתה הכי משמעותית עבורי. 

הכרתי אותה טוב, אולי יותר טוב מאשר החברות שלי, אך לא טוב וקרוב כפי שחבריה הקרובים הכירו אותה, כך שאיני יכולה לתת לעצמי להגיד עליה דברים ואולי לא לדייק בפרטים. שהרי אם כבר אני כותבת על מישהו שאינו נמצא עמנו עוד - חשוב לי שזה יהיה מושלם.

עדי, אוכל להגיד לך מספר דברים. אני רואה אותך כל כך הרבה מאז שאירע האסון. מחייכת אליי חיוך רחב ויפה מכל התמונות שלך המופיעות פתאום ברשת, כששמך נהיה מוכר. אני רואה אותך מחוץ לחלון, יוצאת מהשער שליד הבית עם החברים שלך, או בסטורי דמיוני בעודך עורכת עוד מסיבת בריכה מעוררת קנאה, שהייתי רוצה להיות בה. אני רואה אותך בשיעורי התאטרון, נכנסת קצת מפוזרת, עם עוד סיפור מצחיק על למה איחרת הפעם. אני רואה אותך בלילות, כשקשה לי להירדם מאז שזה קרה, או כשאני מתעוררת באמצע הלילה, הולכת לשתות מים ומעבר לחלונות השקופים במטבח ובסלון שמשקיפים לבית שלך, את בדמיוני מרחפת.

המוות שלך היה מיותר, עדי יקרה. מוות שמעסיק אותי בלי סוף. מוות שיש לי יותר מדי שאלות עליו. מה עבר לך בראש בשניות האחרונות? מה עשית כשמישהו אולי צרח את שמך וקיווה שתצליחי לעלות למעלה. האם ניסית? האם היו לך את השניות להציל את עצמך? האם נסחפת והייתה עוד איזו שניה בה הספקת במוחך להיפרד? ללחוש מילה אחרונה?

שבוע לפני לכתך, יום שישי, ממש עצבנת אותי. ערכת עוד מסיבה מטורפת בחצר ואני, שהייתי על שלוש שעות שינה ועוד ידעתי שארצה לצאת בערב ולחזור מאוחר, רק רציתי לישון שנת צהריים. כמובן שלא יכולתי. עכשיו, הלוואי שהיית עושה עוד מיליון מסיבות. הלוואי שעל אף שלא היינו חברות ולכן לא היה כל היגיון שתעשי זאת, היית עומדת בחדרי עם מגפון, צורחת ומשתוללת, ובלבד שזה מה שהיה שומר אותך בחיים.

עדי, כשעברתי למכמורת לפני שמונה שנים, היית הראשונה והיחידה שעשתה לי את קבלת הפנים הכי חמה ואוהבת שיש. הכרת לי את כל החבר'ה מהמושב, הזמנת אותי למסיבת בריכה בה יכולתי להכיר את השכבה, וביום הראשון של כיתה ו' החזקת לי את היד והסתובבת איתי בבית הספר.

אני לא יודעת מה להגיד לך בלכתך. בעיקר מרגישה שאין לי באמת יותר מדי זכויות לכתוב עלייך בטור כזה, כי לא היינו קרובות כל כך. אבל זו אני, גם המחזה שלנו, שעבדנו עליו יחד כל כך קשה, ייצג את מי שאני: כותבת בנשמה.

אני מקווה שאת קוראת את זה מלמעלה, ומקבלת את המנוחה והשלווה שמגיעה לך בלכתך. 

"תהא נשמתך צרורה בצרור החיים".