פתאום שמתי לב שכל חווית התיכון שלי כתובה לפרקים בתור טורים אישיים באתר. חזרתי לאחור, קראתי, סיכמתי הכל ואז לפתע הבנתי - זאת השנה האחרונה שלי במערכת החינוך. תמיד דמיינתי את תלמידי כיתה י"ב בתור אנשים מבוגרים. גם שכבר הייתי בתיכון, הם תמיד נראו לי מבינים ובוגרים יותר. עכשיו, פתאום אני שמיניסטית ונופלות עליי ההבנות, שכל דבר שקורה לי - קורה בפעם האחרונה. ולכן, אני אשקר אם אני לא אגיד שאני עצובה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• עובדים עליהם: 35% מהנוער לא מודע לזכויות שלו בעבודה
• שחקו: עד כמה אתם מוכנים לחזור ללימודים?
• חלום שמתגשם: המקצועות שיפתחו לכם דלתות בעתיד

כולם סביבי כל הזמן אומרים לי לנצל את השנה הזאת, להעריך כל רגע ולהפיק את המיטב מהזמן שעוד נותר לי כתלמידה וזה רק מוסיף יותר לסיר הלחץ העצום, בו אני נמצאת תחת הטייטל "שמיניסטית".

ללא ספק מחכה לי שנה עמוסה בכל טוב - מתכונות, בגרויות, הפקות של מגמת התאטרון ומסיבות סיום של כל מסגרת בה לקחתי בה חלק ב-12 השנים האחרונות - הכיתה, המגמה והשכבה הכל ייגמר כאילו מעולם לא היה. אני אצטרך להתרגל למסגרת חדשה, לאנשים חדשים ולשגרה חדשה. אבל רגע, אסור לי להספיד את חיי כתלמידה כל כך מהר, הרי יש לי עוד שנה שלמה לעבור ומיליון חוויות לצבור.

שנת הלימודים האחרונה שלי עומדת להתחיל באירוע, שכל תלמיד תיכון בבית הספר שלי מייחל לו מהרגע שכף רגלו דורכת לראשונה בבית הספר - הזובור המסורתי של שכבת י"ב לשכבות הצעירות יותר. השכבה שלי כבר עובדת במלוא המרץ ומכינה את בית הספר לאירוע, שהולך להיות ללא ספק אחד המטורפים שבית הספר שלי אי פעם ראה. אני כבר לא יכולה לחכות ליום הזה, שיכניס אותי באופן רשמי אל תוך השנה האחרונה שלי כתלמידה.

אני אומנם נכנסת לשנה הזאת ביום מהנה ומשוגע, שללא ספק אזכור לנצח, אבל אני נכנסת אליה גם עם פחדים, בעיקר על מה שיקרה בעתיד. מה יהיה כשכבר לא אהיה תלמידה? עם מי אשמור על קשר ועם מי לא? הפחדים האלו מתווספים לצד הפחדים הרגילים שתוקפים אותי כל שנה בתיכון - ההתמודדות עם הבגרויות והציונים. אבל למרות זאת, אני בטוחה שזאת הולכת להיות השנה הכי משמעותית וחווייתית בחיים שלי ואני עוד יותר בטוחה שאני אשתדל לנצל כל רגע! הרי בכל זאת, את י"ב עוברים רק פעם אחת.